נפתלי פרימור, שירתי

האדמונית והקרפדה

זה יומיים שהגשם יורד
לרגע זה המתינה
הלילה זה יקרה.
בחצות קמה.

הגבר שאתה שקוע בשינה
באהבה כיסתה את פניו
חומקת אל היער
מפלסת דרכה בין העצים
המקום מוכר לה, קרחת יער
בה התנקזו מי הגשמים.
אני רואה אותה באור הירח.

פנייה מנומשות, שערה אדום.
האדמונית, עולה על אבן
משליחה מעצמה כל בגדיה
כיולדת כורעת
אל היער החשוך קרא:
קרקור זכר הקרפדה.
בטנה החלה נעה מטה,
מתוך פתח רחמה עיניים ירוקות הציצו,
ידיים קטנות בעדינות עשו דרכן החוצה
אל המים החליקו
נקבת הקרפדה.
אחד הזכרים מהחשיכה הגיח
מיקם עצמו על גבה של הקרפדה
ואחזה בחזקה
שרשרת ארוכה של נקודות שחורות
החלה משתרכת
ביציה הופרו.

הקרפדה על כף רגלה עלתה
המתינה, יודעת מהו השלב הבא,
האדמונית אחזה בה
בתנועה החלטית אל פתח רחמה אותה קירבה
והקרפדה כולה בתוכה.
שם שמורה עד השנה הבאה.
בחפזון בגדייה לבשה
ואל ביתה פניה.

לפני שנים בעודה ילדה
בקרחת יער זו
בבוץ טובעני שקעה,
אך נאחזה בקרפדה והיא אותה
אל מקום מבטחים גררה.
מאז הן ביחד.

6.8.10