Naftali Primor, Poetry

נפתלי פרימור, שירתי

משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.

שירים חדשים נבחרים

לישון עם קרפיון

קערה גדולה
בה שוחה קרפיון
בבוקר יום שישי
אבא קנה אותו.
בצידה הפנימי הקערה לבנה,
בצידה החיצון צבעה חום כהה,
כצבעה של האדמה.
באגם בקומה הרביעית
של בניין אפור
שברחוב פיוטרקובסקה 22,
בלודג'.

באגם הילדות שלי דג חי
לא יכול לחיות.
בדרך אפופת מסתורין,
הוא תמיד מצא את עצמו
בסיר של מים רותחים.
אחרי כיבוי האור
הילד לא נרדם.
ואת הדג משך.
עטפו בסדין וחבקו בחוזקה,
מחובקים חולמים במיטה.

11.11.2009…

מפגש כיתה אחרי 48 שנה

באו שמחים. חייהם נינוחים.
כולם עושים למען בני המשפחה,
ובעיקר זוכרים איך היו אז בימים רחוקים.
אני פה, סקרן, נועץ מבט,
מקלף את הנוכחי ומלבישם כפי שהיו לפני 48 שנה.

אני רואה שתי עיניים בכחול-ירוק
כאילו זרמו ממעיינות שבהרים,
מולי אישה כפופה, קמטים בכל גופה.
לאחרת אף מחודד,
דומה לחוטמה של חיית מחילה
שטרם זוהתה.

כולם מחייכים ושמחים.
מבקשים להטעות את הזמן הרודף.
התבוננתי שוב בסובבים,
אך הפעם ללא השוואה.
עכשיו ראיתי שהקמטים עושים אותם יפים.
בחיוכם, בתנועתם,
מקרינים ידידות.

1.6.2009…

אותיות רודפות משורר

כמה זמן אחזיק מעמד?
חי בחוסר וודאות.
העולם הוא כדור מסתובב
שאינו חייב לאיש.
לצידו ענק לוהט,
האם יבלעו?
חוסר ודאות משתלט על כל רוח,
אותיות אחוזות כאוס
מסרבות להתחבר לפואטי,
נמלטות הן על נפשן
מתפזרות מעליי
מחפשות את המשורר,
רודפות.

15.6.2018…

לא שייכת

רק בד קל
ביני ובין הרחוב.
החולצה, המכנסיים והבגד התחתון
ביני ובין הרחוב.
איני מוגנת מכונה
איני יכולה.
ברחוב מתהלכים מבטים
חותכים.
איני יכולה.
איני מסכימה להיות אדם נקבי
ולא יותר.
אני שבחרתי להיות מושכת
לעצמי.
מבול של שפיכה אינו מרטיב אותי.
איני עוד ברחוב, לא בין אנשים.
איני שייכת למין שלכם.
איני יכולה.

15.6.2018…

זר בניו- יורק וגם מקומי

אל תעיז לחיות בניו- יורק בעודך נער, מתבגר או זקן
אני הייתי בן ארבעים .

אתה הוא סקס

סקרנות, כן רק זאת יש בה להוביל אדם שפוי
ברחוב ה-42 ושדרה העשירית.
פנקס וכלי כתיבה זה משהבאתי איתי.
להיות עד ממקור ראשון בהתנסויות אנתרופולוגיות
שבעיר מנהטן זאת.
אם אלה פה הם האנשים,
הרי לא ידעתי שאני משתייך למינו של האדם החושב.
הנה מין חנות המוארת בצבעים חזקים,
מכריזה שסקס, זה כל משאתה צריך,
כן יש מופע, ממש בכורה ויש גם קופה,
בכניסה שתי נשים מסבירות את הכללים:
יש מופע, הבנות עוברות,
מציעות, זה עולה כך, אתה מחליט, אתה הבוחר,
משלם לה ולפני שתקבל.…

שני משלים על אבנים

ידוע משל "האבנים החשובות בחיינו".
המכוון לתכנון זמן ומתן עדיפויות בחיים.
אבנים גדולות מונחות בכלי זכוכית.
משולות לעקרונות החשובים שבחיים.
את הדברים המשניים מדגימות אבנים קטנות.
אם תחילה נמלא את הכד באבנים קטנות,
לא יוותר מקום
לאבנים הגדולות.
עד כאן המשל המוכר.

סליחה, אני אומר? אבנים גדולות באגרטל זכוכית?
זה עלול להיגמר במשל לגמרי אחר.

והנה איש טוב וישר עוזר לזולת וירא ה',
אבן אחת ויחידה הייתה לו.
כולה לבנה, שבחר ממיני אבנים שבדרך ראה.
השכינה בכד זכוכית וממלאת את מרבית המקום.
רק מרווח מסוים בינה ובין הקיר נותר.
האיש התגאה מאוד בפני הכול,
והצדיק את חוכמת מעשיו.…

רואה כותב שומע ואני

הרואה
אני בפני הכותב מדבר,
מעולם לא כתבתי אות.
לא למדתי לכתוב.
אני פתחתי עיניים לראות.

ראיתי הר העולה לשמיים
ונופל לים,
וזה בלעו בחתיכה אחת ונבלע.

ראיתי עץ שעד השמיים עלה
ועליו פיל הולך,
עד שנעלם בצמרת עלים
של העץ הענק.

ראיתי גלים שמהים יצאו,
לא שבו, מחפשים את הים
והלכו לאיבוד.

ראיתי אישה ששערה ארוך
עד שהגיע לקרקעיתו
של ואדי עמוק.
שלושה ענקים על שערה טפסו
לפתע היא קמה
והם נפלו.

בבקר אחד על גבו של דג רכבתי
והוא הביא אותי לאי שכולו זהב
ורק אני יודע את הדרך אליו.

אבל אני לא יודע לכתוב אפילו אות אחת.…

שם מקדש השירה

אֶת מִלּוֹתַי כָּתַבְתִּי בְּמָקוֹם נִדָּח,
בְּעוֹדִי פָּלִיט, בְּעוֹדִי נִמְלָט
בְּתָא הַמַּעֲצָר.
ששׁוֹבַי מִתְעַלְּלִים בִּי
וַאֲנִי יוֹצֵר שִׁירָה
אוֹתִיּוֹת הָעֲמִידָה
תְּעוּדַת הַמָּחָר.
הַשִּׁירָה בָּאָה אֵלַי אֶל מוּל הַמֻּפְלָא
בִּצְלִילָה עֲמֻקָּה עָצַרְתִּי נְשִׁימָה:
לַהֲקָה שֶׁל דָּגִים כְּסוּפִים
סוֹבֶבֶת מֵעָלַי.
אֶת אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ עָשִׂיתִי בְּשִׁירָה.
לְהַשְׁמִיעָהּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ בַּיִת
שָׁם מִשְׁכָּנָהּ
שָׁם מִקְדַּשׁ
הַשִּׁירָה.

13.6.2018…

העין

העין. עין אחת מבין שני עמודים.
את עומדת על קצות האצבעות,
אני מדמיין את מלבושייך.
איני רואה את עינך האחרת.
רק העין, על פיה אני רואה את כולך.
והיא עולה ויורדת,
לרגע נעלמת. ומיד שבה.
עין שובבה.
בת כמה?
צליל נשמע, מין שריקה עמומה,
איני בטוח כלל שהעין והפה משתייכים.
איני מסיר מבט,
מנסה לפענח.
העין הכהה
נעצמה.

23.4.2018…

גרוטסקי בברלין

הברלינאי של היום מורגל למגוון של אנשים.
ברחוב Weissestrasse הוא חולף על פני אישה
בלבוש מוסלמי אדוק.
היא אינה משיבה מבט, לא מתעניינת בו כלל.
הוא הזר.
ילדים שאפריקה מלאה כמותם,
מתרוצצים בין חנויות הצעצועים שברחוב הלבן.
הברלינאי רחב אופקים.
אחרי אושוויץ אינו רוצה בגרמניה חד-גזעית.
מחפש להתנסות בגרוטסקי,
לכסות בו את מציאותו האפורה.
הוא פנוי למגוון
כמותו.

9.6.2018…

פני השנאה

גם בדורי השנאה חיה וקיימת.
נכון לעכשיו, למשורר משתיק קול.
השנאה היא מותג, הנמכר לצד פירות העונה,
מחירה נוח,
משתלבת היא ביום-יום.
הביקוש עולה לקראת סוף השבוע
בשישי ובשבת השנאה פורחת
וזרעיה נובטים מייד, ומשתרשים בדור הבא.
השנאה מעלה בי רצון בלתי נשלט
להשיב לה כגמולה,
לפוצץ לה את הברכיים ואת הלב.
בדרכי אני דורס את השנאה,
פגז טנק מטווח קצר,
פועל להכחידה.
שנאתי כנגד שנאתך
מולידה שנאה
ואני בתוכה
מקבל את פניה
באהבה.

8.6.2018…

כוח השנאה

השנאה מכה
מקהה את הכאב
מעלה חיוך של סיפוק עליון.
אובדן החושים מתעתע,
מגשים את החלום: הרג רב.
המוות מוזמן
הוא על השפתיים,
חגיגת דם על כל שעל.
ההרג גובר,
קולות שמחה סובבים את הסרכזות
אורניום מאושר
ד"ש לאימא.

6.6.2018…