Naftali Primor, Poetry

נפתלי פרימור, שירתי

משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.

שירים חדשים נבחרים

זוהמת הון-שלטון

ענקי ענקים ממלאים את הארץ
שאליה אתה מוביל.
שם ענק שרוע על פני האדמה
שבין הים להר.
נחיריו מתעלים מעל כל אלון רחב.
פולטים עשן סמיך, והשמיים אינם נראים.
ריח גפרית ואמוניה סביב.
מכל שערה משערותיו נשפך כתם ביוב שחור.
עיננו ראו דגה למיניה
מתה וחולה מאוד.
המקום שבו הענק נוגע
מוליך אליו זוהמת הון-שלטון.
הכיצד נתרפא בארץ חולה?
ואנחנו זוכרים את המים הטובים
בנהר שחצינו.
הארץ בה תרנו
אינה חזון חלב ודבש
שפיך דיבר.
אולי טעינו בדרך?!

10.1.2017…

אני חול

חול.
דרך הכפות, חול הים
עולה לי לראש.
השער והפה מלאים חול,
הגוף מצמיח חול,
אנשים מכוסים חול,
ילדים חופרים בו, זורקים
חול.
בקיץ הזה אני חול.
הגל משטח את החוף
החול נשטף וחוזר אליי,
אני חול.

11.8.2016…

המרקע המחיה

לא מסביר את הקורה:
האישה שאתי
שעושה למעני,
אך משנטרקה הדלת
אני מתנתק.
ויש אחרת
שלא הכרתיה מעולם
רק תמונתה מתרוצצת על המסך.
צעירה בהרבה,
היא ההזדמנות האחרונה עבורי,
היא נושאת את בשורת ההתחדשות
המרחיקה אותי מסף הגיל האבוד.
המרקע כולו מחייך אליי.
מחייה.

26.8.2016…

לגעת

עור פנייך חלק
שערך המתולתל נוגע
בשדייך המזדקפים.
אהבתי
נותרה אחרי הפרידה.
לא התעמקתי באישיותך.
הייתי גבר מפוקס
ללא ציפיות לרגע
שאחרי.
היום אני מתייחם מן השירים
שאת כותבת,
אלו שדייך של פעם.
אני ממשיך לגעת באינטימיות של המילה,
במלאך האמת.

7.9.2016…

אני ואתם

אני לא עומד בציפיות.
הגיע הזמן שתראו את ההפך הגמור.
אני לא מבקש.
איני יודע מה לקבל.
אין לי מושג מה אני רוצה,
אתם מכתיבים לי את הבחירה.
אומרים לי: "כך אתה נראה"
סליחה, אני לא רואה דבר
ובטרם בחרתי
את המראה.

23.9.2016…

אני עוצר

הייתי יפה להפליא
בגן הילדים.
כולם חייכו אליי
ואני אליהם בעיניי החומות
שמעליהן תלתלי זהב.

לאוזניי התגנבה לחישה:
"יהיה יחיד במינו"
זה אני.
הגן מלא ילדים,
יש כמוני, יש דומים לי,
יש אחרים.

כתה א'. בית הספר מלא ילדים.
שער בהיר, שער שחור, שער קצר, שער ארוך,
המונים בשכבות.
יש מחוברים, יש מנותקים, יש מעשנים ויש שותים.
המונים.

השער שלי השחיר.
גיוס חובה, אני חייב, לא מחויב.
בבקו"ם, נקלטים המונים,
אוטובוסים נכנסים ויוצאים
המיון אינו מוריד מספרים
בכל קטגוריה יש רבים
המספרים אינם נגמרים
כולם רצים.

אני עוצר.

2.9.2016…

מבטה של מילה

המילים יוצאות ממני
אל הדף-
אך אין זה סוף דרכן.
הן בונות לי בית
על פי המידות.
סוללות לי שביל
המוליך אותי
אל המהמורות.
מילותיי אינן מכסות על בור
העוולות.
קר שם, אך איני נמנע
מרדת עד עומקו,
עד הקרקעית,
אל האמת במערומיה.
בעודי שם, עפתי אל על
וממבט של עיט
אני רואה בורות רבים.

7.9.2016…

מעולם לעולם

אני בין עולמות.
הפסגה המושלגת
הטיפה הנאגרת,
המעיין,
המדבר והים.
העולמות שבתוכי
גועשים ומשתלבים,
בוגדים ולוחמים,
לוקחים שבויים.
במעיים אסירים
עולם סגור בריח העיכול.
גופי שולח יצורים לכבוש עולמות אחרים,
תאי זרע נפלטים,
עושים דרכם ברחמה של אישה.
המונים נקטלים, אחד יישאר.
עולם חדש עושה את דרכו:
לידה ומוות מתחלפים תדירות,
עולם בתוך עולמות.
המת משתלב בעולם החיים-
בתוכי ולצדי.

30.7.2016…

אישה על פי עצמה

נשואה מגיל צעיר
יש לי שני ילדים
דירה בבית משותף
בחולון
מרבית חיי אשת איש.
עובדה:
אני רואה אבר מינו של כל איש.
של מי שלידו ישבתי באוטובוס.
על פי אבריו הגלויים
אני מדמיינת את אברו.
לא את הגודל לבדו,
את דרכו להזדקר,
את גונו,
את מידת התאמתו
ואת השתלבו בעבודת הגוף.
הידיים משגעות אותי
אני דלוקה על
Inside out
אין דרך לרצות את התענוג.
אני אישה
וזאת על פי
האיש.

21.7.2016…

הגיעה השעה

אני בבריחה מתמשכת
דורך בעקבותיו של דוב השלג.
לחיצה על השלט
מעבירה אותי ליער העד.
אני נמלט בסבך.
ואז המציאות שבה אליי-
ישראל ופלסטין.
ב-1918 ממשלת הוד מלכותה
הכירה בזכותם של היהודים
על ארץ האבות.
כעס הפלסטינים ממשיך עד היום.
לו רק יכלו לפוצץ את הלורד
וכל מקום ואתר שבו בלפור מוזכר.
בעיניהם ישראל היא הסתעפות האימפריה הקולוניאלית
על הר הבית.
יש שמניפים שלטים שחורים: די לכיבוש!
השהיד עושה את דרכו.
גם אני.
שנינו יודעים שמות היהודי והפלסטיני
לא יענה.
הגיעה השעה
להאכיל את החתולים חסרי הבית.

2.8.2016…

ארבעה גורי נמרים

גופי נדרך,
אני דוחף את ראשי בין שלושה
גורי נמרים.
מזיזם בכל כוחי, מפנה דרך
אל הפטמה המתפנה
אני אוחז בה, יונק חלב נמרה.
פי מלא נוזל חם ומתקתק,
מעט מהטיפות נשרו,
אך נאספו מיד.
הנמרה מביטה בי בחיבה.
נעים לקרוא לך אימא.
מלקקת אותי בלשונה החמה,
את פניי, את בטנני את שערי.
אני גור, ויש לי אחים
שלושה.

19.8.2016…

בבור הדיכאון

מבור הדיכאון איני רואה,
הזמן פסק.
מעומקה של המחלה אין מחשבה
אין בשביל מי ובשביל מה.

מחבריי הקרובים
למדתי את שפת המבט,
שפת אי הוודאות:
האם להשקיע בי דקה
מזמנו של הבריא?

במצב זה אני אתך.
אומר בפשטות: אני פה לחבקך!
באתי למלא את הבור
באהבתי,
שתעלי עד המקום שבו אני.

יש רגע, אולי האחרון.
להגיד תודה
לזכור את מי שאהבת
ועדיין את רוצה לחלוק אתו
את השחור
שאינו מוגבל בזמן.

6.7.2016…