Naftali Primor, Poetry

נפתלי פרימור, שירתי

משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.

שירים חדשים נבחרים

מדבר

מדבר
מדבר
אמונה
*
מדבר
זיכרון
נצח
*
מדבר
המוות נשטף
*
מדבר
משפיל גאווה
*
מדבר
האור
מדבר
*
מדבר
שפע
אור
*
מדבר
מגלה
פנים
*
מדבר
רעם
רם
*
מדבר
פצע פתוח
*
מדבר
בראש
*
מדבר
מלך קם
*
מדבר
ישמעאל
חי
*
מדבר
היעד
*
מדבר
סבלם של
המים
*
מדבר
רשרוש
רועם
*
מדבר
גרגיר
מפיל הר
*
מדבר
הרחק
ירוק
*
מדבר
מציאות
תעתוע
*
מדבר
זמן
שוקע
לאט
*
מדבר
מקדש
על הגב
ז*
מדבר
אללה
אלוהים
אחד
*
מדבר
אלוהים דן
בחול
*
מדבר
עובר אורח
הוא דוד
*
מדבר
מים על האש
*
מדבר
שירת החול
*
מדבר
כל יום
חול חדש
*
מדבר
רוח בחול
*
מדבר
המלך והעבד
בחול
*
מדבר
חול אדוני
*
מדבר
סופר
חול
*
מדבר
בית קברות
לחול
*
מדבר
החול פורח
*
1.4.2019…

במילה

שירה פואטית
מקל לבן
בחשיכה
*
פרח אדום
סדין לבן
חברו
*
אחרי שכתבתי
אני תוהה
כמה עוד נשאר
*
שירה פואטית
מתחת לשטיח
שדה שיבולים נובט
*
כמה טעים הוא המעט
*
בכל אדם
משורר
לרגע
*
משנולדת
אתה משורר
*
השנאה
חלת דבש חרוכה
חלב שנישפך
*
מחובקת
נהר זורם
דרכי
*

30.3.2019…

במילת מעט

חורף גשום
משקה את היובש
*
טיפת טל
מציפה יער
*
אבל
מפלס דרך
לקלע
*
ההישרדות
לא עוזרת לי
לחיות
*
אוהבי שירה פואטית
מתכנסים למילה
*
30.3.2019…

לא ארץ שירה

בארצי שלי השנאה פורחת.
אלה באלה מטיחים דגלים
יש שבשמחה יוותר על חייו של האחר.
אני בארץ מכאובים
לצידי פצועים רבים הלומי הדו-קיום.
כולם פה דורשים להשתית רצונם
מדינת העם היהודי או מדינה אחת לכולם.
על מדינת משוררים לא נותנים דעתם
שירתי אינה משתכרת מריב
היא זקוקה לאוהבים ולקוראים
והם מטיחים בי קללות
כשהגידופים באוויר
אני נמלט
מניח את ראשי בין המרפקים.
נצמד לקרקע וממתין לבום
ואז הצעקה: מוות לערבים. מוות ליהודים
מוות
ואין שירה.

12.8.2018…

שורשי אבנים

בכל יום אני מתמקם מחדש.
פגשתי במשורר כומר נוצרי.
התרחקתי מרחקים שמימיים מבני עמי
סכסוך וריב אחים לא נותנים לי מנוח
כל פיסת דעה בצעקת אימה נשמעת.
לאוחזים בנס אין גבול
לא רואים את שחלף. והוא מונח לפני המחנה.
אין בליבם רחמים על אדמת המולדת הנושאות בעלבונה.
אבני בית המקדש, אבני גמלא ואבני מצדה זועקות מרה.
זה לא אבק ההיסטוריה
אלו הם דמיי.
השנאה יודעת לשלוח לאבדון
בדיוק מחריד על פי לוח הזמנים
שתוכנן מלכתחילה.
בתשעה באב בני עמי מטיחים רפש
משוררים מנותקים בוכים מעל ההר
בראותם שהוא מתהפך אל תהומות הרוע.
שורשי האבן נסדקים שנית
וסביבי – חגיגה.…

גבר מזדקן

אין דוחה יותר מלראות זקן המתנשא
תחת גילו.
הוא מציג עצמו שהוא אוחז בכוח הגברא.
הבשר המדולדל והעור המקומט
הם החיצוני הבזוי. בתוך תוכו מצוי גבר.
יש ביכולתי, אם רק יינתן לי.
זה זמן שאני בהכחשה מתמשכת
סירבתי למציאות.
הכניעה לאין-אונות משפילה מכל הנפילות.
העליתי את מראך מאישה אחרת.
ככל יכולתי אני נמנע מלהגיד לעולם הזה שלום,
לנפנף פעם או פעמים. להבהיר למי שטרם הפנים.
שממני נותרו רק המילים.

18.8.2018…

מה עכשיו

הבטחתי לעצמי ששירותי המין אינם בשבילי.
אולי הבדידות היא שהכריעה
הגעגוע לגוף החם, הרך הטתה את הכף.
אני דוחה את המחשבה שאת איתי בגלל התשלום
זה היה הנושא.
היתר הם עמידה בזמן
והדרך.
אך יצאתי
וכבר מרגיש לא מסופק.
לא בגוף ולא בכלל
כועס על שנכנעתי
ועכשיו מה?

12.8.2018…

מחשבות תלויות

נעולים.
מגובה העצים הסלעים מאיימים
מבט חטוף בגלגלות הסובבות, מרגיע.
המחשבה שהכבל הוא חומר
אינה מרפה.
מחייכים. יש ששותק ויש שלא פוסק.
הנה קרבים שניים שרגליהם באוויר.
חלפו בנשיקה עצומי עיניים.
אחריהם אימה עם בנה
נשכחו הטענות על שלא שומע בקולה
הוא תחת זרועה, צמוד.
הנה זוג זקנים, נראה שזה עתה השלימו
עם גורלם.
מבטם מתגלגל לאין.
מחשבות תלויות.

14.8.2019…

בין אבן לאבן

פה לא.
שם לא.
בחרתי לי אבן.
הרמתיה ואני בתוכה.
הצטמצמתי.
להפתעתי החומר נפתח אליי
סקרן לדעת עליי.
מפנה לי דרך
הגבישים מאירים
אני מבחין בשבילים המובילים לבועה
פה אני חופשי. לא אומרים לי לאן
אני לא לבד. האבן היא עיר מקלט
וביום שבו יחלפו 7 שנים כל אחד מחויב לעזוב
יצאתי
איש לא הרגיש בהיעדרי
לא עבר זמן רב וקיבלתי הודעה שהקנס
לא שולם בזמן
ועליי להופיע בבית המשפט
אני מחפש לי אבן.

15.8.2018…

חזרתי

נדחסנו במעברה
בצריף אסבסט
בחוסר
אך עם חלום גדול
בטוחים שפה זה אפשרי
שאנחנו יכולים
וילדינו ימשיכו
שתמה הגלות
שההסגר נפתח
לאהבה ולחיל.
התקוות הללו
צמצמו כל מרווח
ואז:
"אתה לא מתאים"
"אין לך"
"אתה יותר מדי מרוקאי"
"אתה פחות מדי פולני"
"תחזור בעוד…"
חזרתי.

9.3.2019…

כל גרגיר הר

הינה אני
בפסגה
השגתי הישגים למכביר
אני עסוק ביצירת מציאות
חייב להבטיח שהשמש תזרח שוב
אני טורח בעבורכם
אך התקשורת כפוית טובה
סובבת אותי.
בלעדיי כולכם גמדים
אני הוא מקור שמחתכם היחידי.
מרגע לרגע השאר מתחזקים
אני קולט שהם מוכנים
הוריתי לכרות כל עץ
לשטח כל גבעה
להעמיק את הערוצים
ולהוריד את פני הים
אך כל גרגיר כהר.

8.2.2019…

מחמת הדיכאון

אחרי עשרים שנות
לא יכולה עוד
מדי בוקר ביקשתי מפלט
לא מצאתי
כל מחסה פלט אותי
החזיר אותי אליו.
כעס אוחז בי
על שמדי יום
אני מוצאת את עצמי
איתו.
לא שפויה
מתקיימת בשקר
רק חולת נפש יכולה.
אטמתי את עצמי:
לא לראותו ולא לשומעו
אך ממשיכה לשאת את שמו
ועד שהתפילה התקבלה
נמלאתי תרופה –
מאושפזת מחמת הדיכאון.

3.2.2019…