Naftali Primor, Poetry

נפתלי פרימור, שירתי

משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.

שירים חדשים נבחרים

קפה עם כל היתר

קפה של הרבה כפיות,
מר מאוד.
שבת. 9 בבוקר צה"ל ממשיך לתקוף.
אתמול נורה חייל מפגיעת צלף.
הגמול בא:
פצצות עומק, פצצות שטח, פצצות
מאה טונות.
עכשיו הוקל לי יותר.
גם חמאס מסופק: לוחמיו שאהידים.
האירועים חוזרים שוב ושוב.
הלוויה בתשעה באב.
מתי יבוא היתר?

21.7.2018…

השנאה ברוח

מאה ועשרה ימים שרוח תבערה
נישאת מעזה.
מאה ועשרים ימים האש קוצרת את התבואה,
מאכלת את האילנות.
שדות מפויחים בשמיים כחולים
צובעים את עמק השנאה.
השנאה שבינינו פוערת את פי התהום.
הלבבות פועמים: להרוג.
המת – לכם הוא חג השאהיד.
ריגשתם אותי.
לקשוח אשר בהרף עין
שוחט אדם ובהימה,
יש לו פינה רכה בלב.
הוא מאמין להבטחתו של הנביא,
שיחד ייחלקו נערות חמד.
ישראל מונעת עצמה מלגמול בלהבה.
ממנה השאהיד מפיץ את רוח השנאה.
יש ממנה די.

19.7.2018…

זר אחד מהם

ערבי הוא חומוס עם גרגירים,
מתובל בשמן זית, פטרוזיליה, חריף, וחצי בצל בצד.
הוא שבט כלוא בסד של דורות,
כבוד המשפחה ונקם.
הוא האדמה הזאת.
הוא על פי שפתו, שאינה מיתרגמת לשפת היהודים.
גם לבתו של אביון יש אחים שאוחזים בה.
הפגיעה אינה נשטפת,
היא דורשת בירור עד האמת,
להשלמה מכובדת או
פתיחת חשבון דם
עד מוות.
חשש גורר חשש.
התשלום הוא ביד, בעין ובשקל החדש.
"מי שיירה בי כדור אחד –
יירו בו אלף בבת אחת".
הירוי קם
עד נקם.
אני זר פה, ואחד מהם.

16.7.2018…

אחיות אבני בית המקדש

אבני הסלע שאחזו את כותרות הר הבית,
נותרו מרוסקות בתחתית הכותל.
אני כורע לצידן, פותח תיק עזרה ראשונה,
חובש את פצעיהן.
מלטף, מנחם בתפילה.
אחיות, אבני בית המקדש, בשר מבשרי אתן לי.
אני שומע בשנית את רגעי האימה,
חיק החיים נקרע.
הרסיסים שניתזו מהר הבית סובבים עולם.
שנאת אחים, לא חסו על חייו
ואת יהושע בן יוסף הנצרתי מסרו לצלב.
תאוות הון שלטון,
הפילוכן ממרומי אור לגויים לשפל התהום.
צבאות זרים עשו את היתר.
תחנוניי לסליחה, כי אין חלופה לחמלה.
לא לבדי נותרתי,
אבני המקדש לצידי.

9 באב, 2018…

הפשטות

איני יכולה לקבל את פניך היום.
אני תשושה.
אין בי כוח להגיד – שאתה יקר לי.
נואשתי בין כן ללא.
זה גורע ממני את שארית הכוח,
אני נבלעת.
לא נותר לי זמן,
אני אומרת בפשטות:
"צר לי על שלא הייתי איתך יותר".
עכשיו הריק מילא אותי.
נבהלתי שחיי נמוגים.
אני מוכנה לא לראותך עוד
מסתפקת בזיכרון.
אהובי, אל תכעס כשבפעם הבאה
תמצא אותי ריקה מנפשי
ועיניי הקרות יבזיקו.
אתה תוכל לחזור ולבוא כאוות נפשך,
להביט בשמי.
מופלאה היא הפשטות של המוות.

14.7.2018…

מי שלא נולדו

אני נועץ מבט אטום בעומד לצידי.
אני אומר לעצמי: "לא בחרתי בכם".
נגזר עלינו לחצות את החיים.
אני שולח את מבטי בשנית.
עומדים אנשים אחרים, הם – שלא נולדו.
אני שומע אותם מדברים,
יש ביניהם שקוראים שירים,
יש ששותלים ירקות בגינה, יש שמתלבטים.
אני מבחין באישה
הדומה להפליא לאשתי,
בכל פרט
איני מבדיל ביניהן.
יש לי קשר עם שתיהן,
אני רוצה בהן.
מבקש את קרבתן.
קרבת שתיהן.

11.7.2018…

תפילתי לשירה

מתנת האל היא לחלוף על פני מילים,
אלה שבעיתון היומי,
אלה שבהן קונים ומוכרים,
ולעשותן שיר.
שיר תיקון עולם.
אין זה כישרון, נדיר ככל שיהיה.
האל הוא שנגע באדם ויהפהו למשורר.
וזה כואב:
"החלטנו שלא להוציאו לאור. חוששים שלא נמצא די קוראים".
האם אינכם חוששים שמפירי צו אתם?
אין אלה מילותיו של המשורר.
הן נקוו, טיהרו עצמן, נאספו לשורות וזורמות אל גן החיים,
להשקות כל נפש חפצה.
ואין הן מיעוט מועט.
הן כאן.
תפילתן לניחוחה של שירה.

15.7.2018…

רגע ברכבת הקלה

עוד רגע וזה יקרה!
אני מצמיד את עצמי למושב,
לוחץ.
מרגיש הקלה,
אך יודע שזה לא נעלם.
זה ממתין לרגע של חולשה.
אני יושב על הפצצה.
מולי יושב חרדי, שחור-שחור,
הוא קם בחוזקה.
זאת אישה צעירה שישבה.
הוא מרגיש מאוים.
יש בה כוח לפתותו,
להסיטו מדרך התורה הקדושה
אל החטא הנורא.
הוא צועק. אני מזהה מילת עלבון: "זונה".
קמתי למחות
זה פרץ
ללא מילת חמלה, ללא אהבה.
הגאולה עצרה.

8.7.2018…

גרניקה בסמרטפון

יונה צחורה על כף היד.
זעקת שבר בוקעת מקבר האחים
בגרניקה.
צעקתו של הנבגד נשמעת אחרי 80 שנה.
בווטסאפ מקבלים תשובה.
יש חבר ברשת ואויב בלב,
הם לא מדברים.
מסמסים, יורים קליעים כתובים
התמונות נפיצות
עוקרות עיניים,
אין כלי נשק לא שמיש.
"No Pasaran" על כל שעל.
גדר הפרדה מונעת מעבר,
הגבול הוא חד, החוצה נחצה.
מעט חמלה נותרה, אם בכלל
"רק שלא תדרוך עליי!"
זה קורה עכשיו, כולם דורכים.
רד מזה, תשיל מעצמך את כסות המתעלם
דבר אל הלב
המדמם.

2.7.2018…

The Puzzle

A child is trained to sort a puzzle.
For every socket there is a right pin.
A worthy match, a perfect fit.
An idea of sex is everywhere,
From the youngest to the older of life.
The puzzle of "why" stays unresolved,
The puzzle makers are stretching their arms
Begging for the highest wisdom.
The house of prayer offers its services.
The puzzle stays mate.

30/6/2018…

האהבה מרפאה

מולי שורה של קצבים
ללא קושי חותכים בבשר אדם.
האדמה שנושאת אותם,
נחרכת מבושה.
את מבטי אני שולח הרחק מעליהם
אל השדה המלבלב של פרח האישה.
היא מודעת לעצמה,
אינה חייבת לאיש,
אך שולחת בי מבט בוחן.
היא רואה את עצמה
מנגנת איתי את שירת החיים
באהבתה
באהבתי
מרפאים את האדמה הכואבת
נוסכים בה כוחות להצמיח
את פרי האהבה.

5.7.2018…

בעולמם של קצבים

ברגע הנורא אני אבחר
אם למות או אם להמשיך הלאה.
מדי יום אני מחליט מתי ואיך.
אך לא נשאלתי אם להיוולד.
אל תצפו שאודה על שהובאתי לעולם.
היום אני יודע שהאלטרנטיבה
טובה יותר.
אני בעולמם של קצבים.
מחייכים לתינוק ובליבם אומרים:
"נחזור אליך בעוד שנים מספר".
מפיצים שוד ועוול ואומרים: "אלה החיים"
ולמענם עליי להיות כמותם.
מסתתרים מאחורי הסנה,
"שם אדוניי" הם אומרים.
אני לא אומר לכם תודה.

4.7.2018 …