נולדתי ב-1943 בסיביר, רוסיה להורים שברחו מפולין לאחר כיבוש הגרמני. ב-1946 עם סיום המלחמה משפחתי חזרה ללודג'. ב-1959 עליתי לארץ עם אבי. עד גיל 64 כתבתי מעט מאוד ולא בקשתי להיות משורר. עם מותו של אבי מצאתי בארנקו את תמונתו במדים של חייל בצבא פולני ולצידו אשתו הראשונה, עליה לא ידעתי דבר. חקר קורות המשפחה הוביל להתרגשות ואני מאמין שבעקבותיה התחלתי לכתוב שירה. מאז אני רואה עצמי משורר
מ-2011 אני חבר באגודת הסופרים-בקבוצת "מפגשיר" בת"א ומשתתף בסדנאות לכתיבת שירה בקבוצת משוררים ירושלמית- "כתובת".
אני איש טבע, מדען בתחום מדעי הטבע ועוסק בפיתוח תרופות ממקור של ארסי נחשים.
אני חי בירושלים עם ליזה, אבא וסבא.
מי אתה ומה אתה, נפתלי
אני נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה.
בארץ הקור המקפיא.
בזמן שאֹכֶל לא היה, לא בֶּגֶד.
בזמן שבו לא היה עתיד
לא חופש להחליט.
נולדתי בזמן של 'לָמָּה להוליד'.
בזמן שלא לחשוב.
את אשר לא היה לי
אני לוקח, מערבב, מעבד, לש ואופה.
התוצר הוא ה'אני'.
האני יצא לחפש ומצא.
מצאתי את הים מלא דגים מכל סוג,
לקחתי לעצמי אחד, דג הפָּזִית.
ביערות הגשם מצאתי את כל החי,
חַיַּת קַשְׂקַשׂ אחת נשארה איתי.
בספר ובשיר פגשתי אנשים.
בחרתי לחיות עברית בארץ האבות.
במחצבה עמוקה דעת כָּרִיתי.
אבק הדעת מילא את כיסיי,
אל תוך תוכי, אל עומק נפשי חָדַר.
ברית דמים כָּרַתִּי עם שבטי התירס הפראיים.
טעמים ותבלינים הפכו עבורי טעם החיים.
אל משפחתי אני שָׂשׂ
געגוע של רגע, מחשבה אחת על ילדיי,
די בהם להמיס את עורי ולחברם אלי.
אך לחברים לא חברתי.
כל אלה הם אני.
נפתלי פרימור, 28.11.09