נפתלי פרימור, שירתי

שורש הדמיון

בעודי מתהלך ביער עבות,
מתעלם מהנוף הירוק,
אל האדמה שולח מבט.
מסיר כול גרגיר.

כל אבן
כל סלע.
רוחץ את השורשים העצומים.
אל תוכם זוחל.

מראה נסתר מתגלה:
רשת שורשים מכל עבר.
אין מלבדם דבר.
יש שדקים ככורי עכביש
ויש עבים כחבית.

מחוברים, מחובקים
בכל זווית אפשרית.
מופשטים ואין עוד
להפרידם.

יש שמונחים גב אל גב,
יש ששלובי ידיים,
יש שפנים אל פנים פונים
מבלי הבחן מי של מי.

אין עליהם איסור.
הכול מותר
הכול טהור
מראה הדמיון.

29.10.2010