נפתלי פרימור, שירתי

הצלופחים

החיים נראו הגיוניים עד שפגשתי
בצלופחים.
ימי אוגוסט שנת 1982, במדינת מיין.
אגם חבוי בתוך היער,Beaver Pond
במרחק של דקות הליכה ממימי האוקיאנוס.
מראה לילי שלא מתקבל על הדעת.
עליהם כמעט דרכתי
הצלופחים.

זה על זה.
כנחל דק,
כצלופח אחד ענק.
מאות, בהתמדה מתפתלים.
אני נוגע מבלי להפריע,
הם מגיבים ומיד ממשיכים.

גופם רטוב ודביק.
מנוכחותו של הדיג
ההמום והמוקסם,
מתעלמים.

הם מוליכים אותי בין השיחים,
דרך אחו ושדה,
אני שומע את הגלים,
רוח הים מכה בפניי.

כמוני, הצלופחים בים חשים,
במים נוגעים ובמימיו נעלמים.
הם יצליחו.
יהיו להם צאצאים.
אך למה המסע אל הים?
מה חסר להם באגם המופלא.

הדחף לקיום, הוא שמוביל
למרחקים, למעמקי הים.
אחרי מעשה הרבייה
גופם המותש יישאר שם.
זה אינו מתקבל על הדעת.

אני אתכם אך דרכינו נפרדות.
אלו שייוולדו ישובו
בדרכי האבות
היש שלוחש,
ומכוון?

17.9.2010