נפתלי פרימור, שירתי

נפל המשורר

אני מעדיף להתחיל את יומי תחת מים זורמים.
זה מרענן, ראשוני, להרגיש את המים
את גופי שוטפים.
המים הזורמים לא מנעו ממני לשמוע רשרוש,
שבא מבחוץ
פתחתי חלון.

עלי הצפצפה רובם כבר נשרו.
לנותרים גוונים של זקנה.
הרוח מניעם.
ובתנועתם כותבים הם שירה.

אני משתהה.
עוקב במבט אחרי העלה
קורא שורה משירו:
"אני יודע שבקרוב
אהיה חייב להתנתק.
זה חודשים שאני מביט בך
כל בקר
נקשרתי"

אני בעלה מביט.
צובט את עצמי לוודא
שזה אמתי.
מושיט יד ובאצבע כותב:
"תודה לך.
כל עוד היה הענף בשפע עלים מעוטר,
לא הבחנתי בך בינותם.
משנותרתם בודדים, אתה נראה.
עכשיו נוכל לקיים קשר."

השיב העלה:
"זמני קצר.
לא אדע עד מתי אוכל לכתוב שירה"
אני מבחין שקצה העלה
צר וארוך, כצורתו של עט הדיו.
אני עונה:"אמתין לך עד ששנית תלבלב"

העלה: "לא אני אהיה שם,
אלא עלה אחר"
"רגע" אני עונה,
"יש לי דבר חשוב להוסיף"
אני מביט.
המקום ריק.
נפל המשורר.

29.10.2010