נפתלי פרימור, שירתי

אלצהיימר במשפחה

בוא, בבקשה,
אני רוצה לראות את אחותי.
יהודית שכובה על כורסה רפואית
היודעת להרעיד.
יהודית לא רואה זה זמן
אך שומעת.
אני מתפעל שיש חוש שנשאר.
זוכרת, בעיקר מבית מאמא,
מדברת בקושי,
ידיה רועדות,
ליזה אחותה מתעקשת,
מקשה וחוזרת
מה אכלנו בעודנו ילדות?
האם את רוצה לשתות?
מלטפת את פניה ברוך
מה רבה שמחתה שיהודית
אמרה "כן"
ושותה מהכוס.
חדרה של יהודית מטופח
היא לבושה בקפידה, נקייה.
שלושת ילדיה עושים
הכול למענה,
אך יודעים:
אלצהיימר עושה כרצונו
לא ממהר להרוג
לא נותן לחיות.
אני מתכסה בשיר,
אך המחלה הארורה מביטה בי.
בוא נברח!
לא נמלטנו.

26.3.2011