נפתלי פרימור, שירתי

עוטים שריון זכוכית

הפסקתי לחשוב.
הפסקתי לשקול מאזני כדאיות.
אני מדבר איתך בקול רם,
מוודא שאלו אני ואת.

אני רואה את ראשי נערף מעליי,
שנינו עוטים מלבושי אבירים,
שריון זכוכית.

נחשפים
פגיעים
אל עצמנו מביטים.
מהססים, מייללים. וכן,
טוב לנו להישאר חבורים.

כנגד כל האחרים,
כנגד מי שמכתיבים את החוקים.
מודעים למחיר הנורא של ההנאה הצרופה.
משלמים על כל שבריר של עוד.

השחזור מלחך בשנית
רעד חולף על פני העור.

23.3.2018