נפתלי פרימור, שירתי

רואה כותב שומע ואני

הרואה
אני בפני הכותב מדבר,
מעולם לא כתבתי אות.
לא למדתי לכתוב.
אני פתחתי עיניים לראות.

ראיתי הר העולה לשמיים
ונופל לים,
וזה בלעו בחתיכה אחת ונבלע.

ראיתי עץ שעד השמיים עלה
ועליו פיל הולך,
עד שנעלם בצמרת עלים
של העץ הענק.

ראיתי גלים שמהים יצאו,
לא שבו, מחפשים את הים
והלכו לאיבוד.

ראיתי אישה ששערה ארוך
עד שהגיע לקרקעיתו
של ואדי עמוק.
שלושה ענקים על שערה טפסו
לפתע היא קמה
והם נפלו.

בבקר אחד על גבו של דג רכבתי
והוא הביא אותי לאי שכולו זהב
ורק אני יודע את הדרך אליו.

אבל אני לא יודע לכתוב אפילו אות אחת.

-2-

הכותב
אני רק לכתוב יודע.
לא ראיתי מעודי דבר.
כל חיי אני מתהלך בין אנשים
שמראות פלא ונפלאות הבורא
לפניהם מתגלים.
ואני רק רושם.

גבר ואישה, בני חלציהם מולידים.
בגופם חומרים מתאימים.
התינוק לאם מתחבר
היא יולדת.
ברגע שיש לה חלב
הוא לינוק יודע.
למרות הכאב היא עוד תלד.
האישה סיפרה לי.
אני רק כותב.

הגלאקסיות שזה עתה נולדו,
יודעות לנוע ולהתפשט ביקום.
הרואה אמר לי
שמעשה הבריאה לפניו התגלה.
אני רק כותב,
מעולם לא ראיתי את זה קורה.

מפיו של הנביא רשמתי, שהוא
והאלוהים ביחד דיברו
הוא בחיים נשאר.
אני רשמתי מפיו
את מראהו של האלוהים.

-3-

השומע
אני לא רואה, נולדתי עיוור.
הקולות שסביבי הם משאני רואה.
הרואה והכותב ההולכים בשדה
תמיד מחפשים להגיע למקום אחר.
אל הבלתי נודע את עצמם מכוונים.
אני לא מחפש מקומות חדשים.
בשדה אני שומע קולות רבים.

אני דורך על קוץ יבש,
ומיד נשמעת סימפוניה.
אלפי כלי נשיפה,
כולם יחד .
קולם עולה, לפתע מתפזר
ואל השדה חוזר.

עלה נפל,
והוא משמיע קולות של אבובים ותופים
בעוצמות מחרישות
שאל החלל יוצאות.

כופפתי גבעול, שהמשמיע קולות עדינים
של מיתרים וחלילים.
את כל אלה אני שומע.
מעולם לא ראיתי דבר.

אני
אני בשירתי את המעשה המופלא
של הבריאה מספר.

14.1.2010