נפתלי פרימור, שירתי

מפגש כיתה אחרי 48 שנה

באו שמחים. חייהם נינוחים.
כולם עושים למען בני המשפחה,
ובעיקר זוכרים איך היו אז בימים רחוקים.
אני פה, סקרן, נועץ מבט,
מקלף את הנוכחי ומלבישם כפי שהיו לפני 48 שנה.

אני רואה שתי עיניים בכחול-ירוק
כאילו זרמו ממעיינות שבהרים,
מולי אישה כפופה, קמטים בכל גופה.
לאחרת אף מחודד,
דומה לחוטמה של חיית מחילה
שטרם זוהתה.

כולם מחייכים ושמחים.
מבקשים להטעות את הזמן הרודף.
התבוננתי שוב בסובבים,
אך הפעם ללא השוואה.
עכשיו ראיתי שהקמטים עושים אותם יפים.
בחיוכם, בתנועתם,
מקרינים ידידות.

1.6.2009