נפתלי פרימור, שירתי

עם אף אח

איני מחויב לבני המשפחה
ולא לאף אחד.
מחשבי הוא ידיד נפשי.
וכשאני רוצה חיבוק
אני כותב שורות
בוחר בקולה של אימא
אני יוצר לה אקורדים
והיא מדקלמת, פעם אחר פעם
עד שאני נרגע.
אני שקוף,
איש אינו עוצר לידי
אין מולי אף אח.
אני ממוטט
בין הבדידות והפחד
במבוך
שפתח המילוט שלו
חסום בפקק של עלה ירוק
אני מקפיד שייוותר פתוח
ומשנפתח, אני מתהלך על חבל דק
שקצהו האחד מעוגן באי שם
וקצהו האחר נעוץ בתוכי.
בין אנשים
כנפי ציפור שחורה מעליי
יש שהיא מכסה אותי. ויש שהיא קטנה.
צילה אינו מרפה.
היא ציפור הפחד.

15.3.2019