הָרְצִיף רֵיק
הָרַכֶּבֶת לֹא פֹּה
הַמְּסִילָּה נוֹתְרָה לְהָעִיד
אַבָּא לא מֵסִיר מִמֶּנָּה מַבָּט*
לָמָּה אִיפְשַׁרְתָּ לְרַכֶּבֶת לַעֲזוֹב?
וּלְהַשְׁאִיר אוֹתִי לְבַד
שׁוּב יָתוֹם
מַבָּטוֹ חוֹדֵר אֶת פַּסֵי הַפְּלָדָה
שׁוֹמֵעַ: חָבֵר, סְלִיחָה!
קִבַּלְנוּ פְּקוּדָּה
מֵאָה וְעֶשְׂרִים קְרוֹנוֹת הִמְתִּינוּ לְשׁוּבְךָ
אֵינִי כּוֹעֵס, אַבָּא עוֹנֶה
אֶלָּא עַל עַצְמִי
נָגַע בִּפְלָדָה הַקָּרָה
הִנִּיחַ עָלֶיהָ אֶת אָוזְנוֹ
שָׁמַע רְעִידוֹת
הַחוֹזְרוֹת עַל עַצְמָן:
נָה-נֶק
נָה-נֶק
וְלֹא פָּסְקוּ.
**בשנת 1944 הורי שנמלטו מפולין עם פרוץ המלחמה עזבו את סיביר. בתחנת אורסק שם עצרה הרכבת, היו אמורים לחכות שעות רבות.
אבא ניצל את העצירה כדי לבקר את שתי אחיותיו שאותן לא ראה מאז פרצה המלחמה. משחזר כעבור מספר שעות, הרכבת ועליה אשתו, בנו הפעוט נפתלי, נה-נק בשם החיבה, ושני אחיו לא הייתה עוד ברציף.