נפתלי פרימור, שירתי

נַפְתָּלִי,
בְּבַקָּשָׁה שְׂרוֹךְ לִי אֵת הַנַּעַל,
הֵעַפְתִּי בָּהּ מַבָּט
וּלְעַצְמִי סִינַּנְתִּי:
לָמָּה?
יֵשׁ לָהּ יָדַיִים וְאֵינָהּ חוֹלֶה
אוּלַי הַנַּעַל אֵינָהּ נְקִיָּיה?
אָמַרְתִּי, רַק רֶגַע
עָצַמְתִּי עֵינַיִים
עָצַרְתִּי נְשִׁימָה
רָאִיתִי עַצְמִי נוֹפֵל מֵהַצּוּק
מִתַּחְתַּי אֵת יַדָיַּי לִצְדָדִים
מְבַקֵּשׁ לֶאֱחוֹז בְּדָבָר
שֶׁיַּפְחִית בִּמְעַט אֶת הַמַּכָּה
אֶת הַהִתְרַסְּקוּת
אֶת מוֹתִי
יַדָיַּי נָגְעוּ בַּחֲבָלִים
מָשַׁכְתִּי
קָשַׁרְתִּי אֶת עַצְמִי
פָּתַחְתִּי עֵינַיִים וְאָמַרְתִּי,
מַזָּל שֶׁבִּקָּשְׁתְּ שֶׁאֶשְׂרוֹךְ נְעָלַיִךְ
הִצַּלְתְּ אֶת חַיַּי.