מְשׁוֹרֵר שֶׁמִּלּוֹת שִׁירַתוֹ שָׁרוֹת אֶת עַצְמָן
אֵין לַהֵן צוֹרֵךְ בַּמַּקְהֵלָה
וְלֹא בִּכְלִי נְגִינָה
הַמִּלָּה עַצְמָהּ עוֹלָה
עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ נִשְּׂאָה.
אֶל בֵּין עָלָיו הַצְּפוּפִים
שֶׁל עֵץ הָאַלּוֹן הִזְדַּחְלָה
הַמִּלָּה
שָׁם בִּקְצֶה הַקִּבּוּץ
בְּמִשְׁמָר הָעֵמֶק.
עַכְשָׁו הִיא יְרֻקָּה
הֶעָנָן רַק לָהּ חִכָּה
וְשִׁלֵּחַ בָּהּ מָטָר.
הָרוּחַ שׁוֹבָב בְּמִקְצָת
אַתְּ הַמִּלָּה הַיְּרֻקָּה, הָרְטֻבָּה
הַטִּיחַ בְּעַצְמָהּ
אֶל הַפַּרְדֵּס הַמִּתְבַּשֵּׁם
בִּפְרַיחַתּוֹ הַלְּבָנָה.
עַל פִּרְחֵי עֵץ הַמַּנְדָּרִינָה
נָחֲתָה
וְהַפְּרִי לְלֹא שְׁהוּת
מִלָא עָסִיס וּמְתִיקוּת.