נפתלי פרימור, שירתי

ברגע של כתיבה

באין שירה אני
נלחם על מקום חניה
אני כועס על המחירים
על העדר הביטחון האישי
על אבדן הדרך
על השחיתות
תכתוב, אני פוקד על עצמי.
כל מה שעליי לעשות
הוא לשים אות ליד אות.
אני מציג את הקשיים:
המוזה שעוזבת וחוזרת
ותעתוע שבין ההתעלות ובין המציאות.

האישה שאתי, אחת מהממת,
פניה פני כוכבת,
כבת שלושים
חזה זקוף
גופה כשל הדוגמנית,
בתעודת הזהות:
היא בת שבעים.

לעיני כותב השירה
מראות וגלים
שמעיני האחרים נסתרים
ואולי כלל לא קיימים.
על המדרכה מתהלך תוכי
זנבו כחול וצהוב, ארוך ומשתרך.
לחייו אדומות כמו של בן-מינו
שראיתי ביערות הגשם.
יונה גרגרנית.

הנה נמר, ליד חבל הכביסה.
נימתח, נושף, חושף שיניים.
תחת המכונית מצא לו מסתור.
אני משפשף עיניים,
חתולי רחוב בכל מקום.

ברגע של כתיבה,
המציאות היא שלי.
אין זה שקר או עיוות פני האמת.
זה מה שאני רואה
ברגע שהאותיות מתחברות.

24.9.10