Naftali Primor, Poetry

נפתלי פרימור, שירתי

משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.

דוב קוטב בכיכר

הסיפור אמיתי לגמרי וכולו דמיוני,
כיכר גדולה מתוחמת בתים
עטורים גגות רעפים אדומים.
רבים בה העוברים ושבים, עורכים קניות,
ומעסיקים עצמם בהיעדר דבר מה לעשות.

והנה בעיר צפונית אחת,
דוב לבן, גדול במיוחד, מוליך עצמו
היישר אל הכיכר.
המקום כאילו לא זר לו
אף שאף פעם לא היה פה.

במרכז הכיכר ישב.
גם בישבו התנשא בגובהו
האנשים פחד נתקפו.
צורחים, לכל עבר נמלטו.
אמהות את ילדיהן בחזקה חיבקו,
וברחו.
אנדרלמוסיה השתלטה על הכיכר השלווה.
שני שוטרים, מחוץ לכיכר בחוסר מעש ישבו.
בהישמע הזעקות אל הכיכר הגיעו במרוצה,
דרוכים. כך גם הנשק בידם.
-2-
והדוב, כלל לא מודע לגודל האסון,
שחס וחלילה עלול לבוא.
ברגע זה, כמו משום מקום, צץ לו ליצן
ליד הדוב ניצב.
כובע גבוה וכחול לראשו,
לחייו כתפוחי-עץ אדומים
מכנסיו לבנים
חולצתו פרחונית.
ידיו לצדדים פרש

בקולו הרם הכריז:
קהל נכבד, תושבי העיר,
נא להכיר
הדוב הלבן, ננוק* שמו
מהקוטב הצפוני אל עירנו עשה דרכו.
ילדים, אתם מוזמנים.
אמר ולא חיכה
באפו השחור של הדוב, הדביק לו נשיקה.
וננוק?
ננוק לא זז.

הקהל פסק מלהתרוצץ.
הסקרנות, יודעת לגבור על כל פחד.
אנשים במעגל הקיפוהו,
תחילה שמרו על מרחק,
אך אט-אט החלו מתקרבים.
האימהות מיד גילו את הפוטנציאל
להעסיק את הפעוטים
הזדמנה לידן אטרקציה ללא עלות.
דוב קוטב לבן אמיתי, לא כל יום רואים.
וילדי העיר, אם על האמת נודה
שמחו אם משהו מהשעמום יוציאם.
שני השוטרים, במדיהם הכהים,
התקרבו אל הדוב ובחנהו מאחור ומלפנים:
האם חוסן הדוב בחיסונים מתאימים?
-3-
היש אישור וטרינארי המעיד שהוא בריא?
ועוד שאלות והוראות
בענייני הפיקוח העירוני על בעלי החיים.
הליצן בביטחון ענה,
שבעניין הדוב ננוק,
הכול, אבל הכול, ממש בסדר גמור.
טרם הספיק להציג את האישורים הדרושים
וכבר ניגשה אימא אחת ועמה בנה בן השבע
להצטלם עם ננוק ביקשה, והוסיפה: תמונה גדולה.

רגע, התערב אחד השוטרים
אנחנו על הסדר הציבורי פה ממונים.
תחילה נציגי החוק מצטלמים.
נבחן המצב תחילה
ואחרינו, כל הקהילה.
נכנס הליצן לתוך דברי השוטר:
עם כל הכבוד לשלטון ולחוק,
רק אני מצלם.
זה לא צחוק, זה דוב הקוטב.
כל תצלום בעשרים שקלים, זה לא מוגזם ונא בלי ויכוחים,
הרי דוב לבן בכיכר הוא דבר נדיר.
צילם, הליצן תמונות לרוב
ועדיין איש לא ידע מניין בא זה הדוב.

וכעת אגלה איך הכול קרה:
כשהקרח בצפון הרחוק החל נמס
לא היה לדובים מקום להתכנס
החלו לנדוד
הדוב הלך עד כיכר העיר וכאן ונעצר.
והליצן?
מובטל היה, לא היה לו עבודה.
מיד זיהה הזדמנות להרוויח ממון
והציג את הדוב לפני ההמון, כאילו שלו.
כולם שמחו, והדוב ניצל.
-4-
מה לנו בארצנו החמה
ולכיכר הזאת שבעיר הקרה,
לליצן ולדוב הקוטב?
ובכן,
ליצנים, יש בכל עיר.
מצילים הם מיגון ואת העצב מגרשים.
דובים, בכול אחד מאיתנו יש מעט מננוק,
קצת מנותק,
קצת לא יודע לאן לפנות.
לפעמים אנו מרגישים
שגופנו גדול עלינו.
זה הדוב שבנו.

נושאי הנשק, ידם של אלה תמיד מוכנה
לאותה התנועה הארורה,
שלאחריה משתרר שקט ממושך.
בעולם כולו הדובים והאנשים, סובלים מהרובים.

אין זה חשוב אם הדברים
התרחשו במציאות או רק חלום היו.
בדרך נסתרת, טמונה בנו היכולת
להגשים את החלום ביום-יום
ואת היום-יום להפוך לחלום.

*nanook, ננוק הוא דוב הלבן. בתרבות ה-Inuit של עמי הצפון הרחוק, לדובים ולאנשים נפש אחת. האומץ והכוח לשרוד באים מננוק.

9.2.10