נפתלי פרימור, שירתי

האהבה אינה נפטרת

יום הכיפורים תשע"א,
הכאב האישי
המתמשך
שלופת ואינו מרפה
על אף שאירע לפני עשרים שנה.
מה הלאה? יש הלאה.

נכון, המוות הוא ודאי.
אף פעם אינך מוכן לקראתו.
אך הוא מחויב לבוא.

איך אל עצמי אדבר? ואל הסובבים?
מה הסיבה לשמחה? מה הצורך במחר?
הרי כל יום המוות בא.

זאת אהבתנו שאינה נפטרת.
היא איתנו.
נשארת.
בשבילה אני מבקש את המחר.
אני ממתין לה.

24.9.10