נפתלי פרימור, שירתי

האבדן

בתנועות קצובות, כנפיו נעות
מעל הצמרות.
עטלף בודד.
ממשיך במעופו כל עוד
האפילה מקדמתו.

לכך הוא רגיל, לזה נולד.
אך הלילה הזה לא נגמר
אין עוד זריחה
עולם החושך משתרע לעד.

העטלף משמחה השחיר.
פגו סיוטיו.
אינו זקוק עוד למערה.
לפניו עולם בלי גבולות,
לא מוכר.

אינו עוצר,
משתולל,
מתעודד,
הגביר תעופה,
לפתע קפא.

9.3.10