נפתלי פרימור, שירתי

היללת הבלתי נראים

זמן רב שמעתי אותם.
קוקטייל של בכי התינוקות
והצחוקים של המתבגרים
והגיחוך של הזקנים.

אנחנו גרנו בבית האחרון, בקצה.
קולם הקדים את החושך.
האם בקשו להזכיר
שגם הוא נברא.

כשהיללה הראשונה נשמעה
מיד הצטרפו עוד כמה.
מכוונים שונים.
רצתי, הלכתי זחלתי אליהם,
קרבתם ביקשתי.

ככל שהתקרבתי, הם התרחקו.
"קשיי קליטה" קראו לזה אז,
בהם התנסיתי לא מעט.
אולי הבחנתי בצל שחמק.
רק קולם נגע.

רק כשמת הרשה לי להביט
גופתו הושלכה
רכב פגע בו.
תן.

צבע פרוותו כשדה החיטה
בטרם הבשילה.
עינו נותרה פקוחה.
קרבתי,
ירוקה.
כשלי.

6.5.10