נפתלי פרימור, שירתי

מסיפורי העם במדבר

זה זמן שאדים אינו שקט,
מנוחה לא מוצא.
אין לו סבלנות לשמוע,
עבודתו אינו עושה.
אמו יודעת שהגיע זמנו.
אדים בנשים מסתכל.

לאמו פלט מילים ספורות:
"עד שהירח ישלים מחזורו,
אחזור"
כדים שניים מאוהלו לקח
ואל המעיין ירד.
המעיין, חומת אבנים סביבו,
מימיו נבעו מתחתיתו של צוק איתן
זרמו היישר לבור שבסלע נחצב.

הצוק כמבצר גבול המדבר היה,
אל כיוון הים הגדול,
עצים רבים ושטחים ירוקים.
תמרים, תאנה, עצי בשמים ולבונה
ושטחי מרעה ותבואה.
ממול,
מעט ירוק והכול מדבר וחול.
אדים את שני הכדים במים מילא
עד שפתם.
אטם אותם בפיסת עור,
בקלות ובחן הניפם, ללא מאמץ
ואל המדבר שם פניו.

ככל שהלך, המדבר שומם יותר הפך.
בכוחות שרק הצעירים מצוידים בהם,
הגביר צעד.
השקיעה, העידה על שהחושך קרב ובא.

אורות הירח והכוכבים
האירו את דרכו.
בזריזות חלף בין הסלעים
כאילו מסומנים היו.
בקפיצה על אבן עלה,
אך היא ממקומה התנתקה.
הנער מעד ונפל
והכדים אשר אתו.

כד אחד נשבר לרסיסים
והשני שלם נותר.
קם, אך כאב חזק כופף אותו
כף רגלו השמאלית נפגעה,
ניסה שוב לדרוך, אך הכאב רק גבר.
הניח את רגלו ונח.
השחר בצבעיו הבהירים
מסמן שהזריחה בדרכה.
כף הרגל נפוחה.
שיטה ניצבה לא הרחק
כחיה פצועה הרצה למחסה
עשה כמה פסיעות על רגל אחת
בקרבתה מצא עצמו.
עכשיו השמש מכה.

כדי לזכות בצלו, זחל על בטנו
הגיע אל הגזע, התהפך ונשכב על גבו.
במנוחה, חש תשוש, כואב וצמא.
"מה הביא אותי למצב הזה?"
תמונתה של הנערה רחל עלתה,
כולו אפוף מגע והכאב נמוג.

לראשונה מהכד לגם.
השיטה, גם היא צמאה, חשב.
לגימה אחת לי ואחת לה.
באותם הימים ענפי השיטה גדלו
ככל העצים.
פונים אל השמש ולצדדים.
עם כל לגימה, החלו ענפיה מתיישרים עם האופק.
סוככה על הפצוע
שבחיקה.
חלף יום ועוד יום.
אמו שלחה לחפשו.

18.2.10