נפתלי פרימור, שירתי

זיכרון אל האישה

אני חוזר בזמן.
אל המאהב שבי
אל הרגע הקסום הראשון
בו איחדנו עולמות.
אל תקופת אהבים לפני יובל שנים.
אני יודע שזה פתטי.
היא
לא חיה עשרים שנה.
אך הזיכרון הוא טרי, מנותק מהזמן.
אני זוכר את המגע
הדחף והרתיעה.
היא בת 18
התמימות והאין שקר.
אני חוזר אל הרגע
אל הקרב האלים,
מול גבר זר
שתקף על שפת הים.
כזכר אייל נוגח,
באגרופים פוצע
לצדי לחמה.
את השיר הזה
אני חייב לה.

2.7.10