נפתלי פרימור, שירתי

מאיפה הכוח

אני מעליו.
הוא נבט
דוחף הצדה גרגירי אדמה
שעבורו הם סלעים.

עלה אל פני האדמה
ירוק
הנבט המום
מגודל ההצלחה.

מעליו אור,
עולם לא מוכר,
אין לדעת מה יביא היום.
האם ירד הטל?
האם יהיו מים או שמא ייבש,
והמאמץ יהיה לשווא?

בעודי מתבונן, הניצן גדל.
אימא אדמה
היא שאותו מרימה
מעודדת, דוחפת אל הבלתי נודע.

אני שמח עם הנבט.
עד שבו שפגשתי כלל לא ידעתי
על קיומו,
וכמעט שנמחץ תחת סוליית נעלי.

הנבט הזה יקר לי מאוד.
אני מבקש קרבתו.
מאחל לו הצלחה.
הרי אימא אחת לנו
אחים.

29.10.2010