נפתלי פרימור, שירתי

קרסולה*

בת עשרים הייתה כשבעלה לא חזר
סירתו לעולם לא נראתה
היא נותרה כפי שהייתה:
דקת גזרה שערה שחור כפחם מפוזר או אסוף
פנייה חדות במקצת כפני הילדה שטרם בגרה
במשפחה בקשו להשלים את החסר
בחג הקרב קבעו פגישה בבית הקפה
המנגינה ברקע מבטיחה הצלחה
הוא ניגש אליה לבוש לבן
חייך והתכופף לקראתה
פרח כחול קטן מכיס הדש נפל
חייך ואמר: "אני יודע שסבלת…"
אך בטרם השלים את השורה
היא בבכי :"לא רוצה עוד לסבול"
צעקתה הדהדה על פני המסעדה.
הלבוש בלבן האדים וקפא,
עברה שנה.
המשפחה בקשה להפסיק את בדידותה
לפני שנה אשתו של הרוקח נפטרה
ביתו נראה כמתאים לפגישה,
הרוקח ניגש בעודה ישובה על כורסה
פניו המלאים שבעו בטחון עצמי:
"שמעתי על המקרה שלפני שנים היה
בשנה הבאה ניסע אל ההרים לעבור את הקיץ החם
האם חשבת כמה ילדים יהיו לנו?
אקבל כל מספר
אני מוכן להסתפק במעט או בהרבה,
לפי בחירתך כמובן
החינוך בראש, לכך נעמיד את כל כספנו
מה את מביאה לנדוניה?"
התפרצה:
"אתה כמו בעלי הראשון
שדיבר בלי הפסקה
עד שלמצולות נפל
והמים וסגרו לו את הבור"
והסתובבה
הרוקח במעוז כוחו הוכרע.
היא נותרה קרסולה.

1.10.2010

*carasola פנים לבד.