נפתלי פרימור, שירתי

בלדה על ריבה כפרית

בין הכפרים הנידחים בארץ שתרבותה מכובדת,
ביום שלאחר היום הקדוש השביעי, שוק האיכרים.
עגלות רתומות לסוסים הופכות לדוכנים.

וירג'יניה מוקדם קמה,
בסבון ריחני את עצמה רחצה, שמלת חג לבשה.
ביקשה להיראות, אולי איש חדש יבוא
לא איבדה תקווה.
מותניה הרחבים משדרים נשיות
נכון, עלומיה מאחוריה, אך יש לה כוחות
שלושה בעלים לצדה נפטרו.

מרים הקדושה תעזור, רק שעוד אחד יבוא,
האחרון.
בפתח עמדה, כששמעה את אמה בקול רם:
את לא הולכת אלא אם כן האחיינית אתך.
ורג'יניה מכעס קפאה
את הקטנה הזאת היא ממש לא סבלה
מדביקים לה את הממזרה, מלמלה לעצמה
את הקרצייה, המלוכלכת המסריחה.
חירשה נולדה, גם לא דברה.
רק למשיכות ולדחיפות הסכינה
הקטנה חייכה, כאילו אמרה: זה הניצחון שלי.
ברגע זה וירג'יניה כבר ידעה, זו הפעם האחרונה.
נהגו להוליכה קשורה בצווארה
רק יצאו ואת החבל הידקה
קולות השוק נשמעו, בהגיען לעגלה הראשונה
וירג'יניה בחזקה משכה, הקטנה התמוטטה.
תנועה אחת ותחת העגלה, דחיפה
איש לא הבחין במה שקרה.
וירג'יניה הרימה מבטה,
את האיכר הזה בפעם הראשונה ראתה
"אוי איכרי הטוב", בזמרה מפתה דיברה
"מה תביא לשוק היום?
איזו סחורה. רק טרייה ולא יקרה."
האיכר הביט בה וענה:
"תותי היער גברתי, תותים היישר מהיער"
אלה היו מונחים בסלים קלועים.
"אם אעזור לך, האם תיתן לי סל אחד או שניים?"
"בסדר," הוא ענה, "שמי וינסנט,"
והמשיך, "אני לבדי עכשיו
בחורף האחרון האישה שלי
ממילא רזה וחלשלושה,
נפלה למשכב והתמוטטה ומייד אחרי זה נפטרה".
בעודו מדבר ניגש בסוס לטפל.
וירג'יניה במהירות חבילתה הרימה
ובבד הרחב שעל העגלה כיסתה, העלימה.
"את עם הקונים ואני עם הכסף", אמר.
וירג'יניה שפכה סלים עד שמגדל גדול של
תותי יער נערם.
התותים נמכרו,
עיני וינסנט זרחו,
"יום המזל נפל בחלקי", חשב לעצמו.
"הקונים משלמים ללא ויכוח"
עבר ליד ערימת התותים ומשך את הבד,
לפתע הבחין בעיניים
בין תותי היער מבצבצות, היישר אליו מביטות
הושיט ידו ובתותים כיסה.
לא יהרוס יום שוק כה מוצלח.
"זה היום הכי טוב שהיה", היא אמרה,
"לא נותרו עוד תותים בסלים", המשיכה.
"רק אלה שעל עגלה?" התפעל
"אם תבוא לביתי, אגיש לך ארוחה."
הוא הביט בה שוב, עכשיו קרוב מאוד אליה עמד
שפמו הארוך בחזה כמעט ונגע
"ומה על התותים?", הצביע על העגלה,
"השכחת? הרי הסכמת ששכרי בתותי היער."
"בסדר", ענה.

אל סוסו ניגש, הסיר יריעת הבד שעל עיניו הייתה כרוכה,
לקח מושכות ובתנועה שאינה הולמת את מעמדו, הזמינה לשבת לצדו.
בחצרה, נהגה וירג'יניה להכין ריבות, על זה פרנסתה.
כד חרס ענק שם עמד, מתחתיו עצי בעירה,
הפירות לריבה בישולם שבעה ימים.
"לפני שאכין לנו לאכול, נגמור את העניין עם התותים ", קבעה.
"בסדר", ענה.
את העגלה הוביל עד הכד,
וירג'יניה הזדרזה, נטלה האריזה
אל הכד השליכה, ומעל תותי היער- שכר יום עבודתה,
הכד חיש נמלא.
"רק מדורה ואני מוכנה."
"אדליק האש", אמר ועשה.
"עכשיו בוא אל ביתי
הלחם, החמאה והנקניק על השולחן מוכנים,
היין בכד ואני פה לפניך."
האיכר לא ידע מה לקחת תחילה
הכול ביחד הוא רצה
ולקח, ולשובע נתנה.

ליום השוק הקרב ובא
וירג'יניה ווינסנט הכינו ריבה
ובלילה טרחו ועמלו,
בריבה כדים קטנים מילאו.
"היום אתה מוכר ואני עם הכסף", אמרה.
"בסדר", ענה.
יום שוק טוב כזה טרם היה.
הקונים מורשים לטעום,
את הטעם והריח לא פסקו מלשבח.
וירג'יניה אמרה תודה למרים הקדושה.

19.3.2010