נפתלי פרימור, שירתי

מה שאתה, אני עשיתי לפני 60 שנה

שנים שחווה מתגוררת בדיור מוגן,
בביקוריי אצלה, המשפט הראשון הוא שלי
ההמשך תמיד שלה
לא קיים אירוע שאינה קושרת אל עצמה.
אתה כותב שירי?
אל תספר לי מה זה דמיון
שכשהייתי בת 30
נשלחתי ללמוד חינוך ילדים
הפרופסור בחוות דעתו כתב
שאני ביצירתיות מצטיינת
ובעלת דמיון יצירתי מפותח ביותר
אך כל שכתב עלי לא די
אני יותר מכך.

עבורי זה בלתי נסבל, עבורה זה מחויב
חשוב מהמאכלים, הביגוד, מהתרופות ומהמטפלת.
חסרת עשייה, תמיד יש מה שהוא כואב
אופייה הבלתי נסבל לא מוצא לו פורקן בבית המוגן.
לא בזריחה הבוקר מתחיל
אלא בשורת תרופות מאוד צבעונית
אחרי שנים רבות של כעסים ואי הסכמות,
אני מכיר
שדרכי היא שוב חיה את רגעי השמחה, הכאב,
האובדן, ההצלה וההצלחה.

פעם לפעם חווה מתמרדת, דוחה את ההשגחה המתמדת
אני מבקש בקול אפילו פוקד: החלטנו שהעוזרת אתך נשארת
תני לה פינה, היא מועילה, שומרת שלא תפלי, מנקה, רוחצת,
מאכילה, ואת התרופות לך נותנת
והיא בשלה: המטפלת כפרית מארץ מולדביה
לא יודעת
שניהלתי את בית הילדים היהודים אחרי המלחמה
ושהייתי ממש בדרך לקבל תואר דוקטור
מהאוניברסיטה בוורשה
בחינוך ובפסיכולוגיה
התעודות במגרה, תראו בבקשה
מה לי ולה.
זה הבית שלי והכול עבורי. בבקשה מכם סלקו אותה
היא אינה נחוצה, אני סובלת ממנה
בעקבות התפקחותי:
עכשיו דברי, דברי ודברי, על כל שנות העבר
על הנער היהודי
שמצאת מעבר לגבול במחוזות רחוקים שברוסיה.
על כישורייך הרבים שאיש לא יוכל למנות
ואיך שכולם אוהבים אותך-ללא גבולות.
אפשר שזה סכסוך דורות מתמשך
בעיית אישיות רק עושה אותו יותר קשה
עד שזה ייפתר
נזדקק גם אנו לבית מוגן
להמון תרופות
לרופאים ולמטפלים זרים
שאת עברנו אינם מכירים.

22.3.2010