נפתלי פרימור, שירתי

חוף הים קיבוץ שפיים

אבא, אברהם פשמיסלבסקי ואני הגענו לקיבוץ שפיים ב-17.3.1959
השפה, המקום, השמש והים היו לי זרים.
אהבה ועוינות באו חליפות
מנת חלקי בחבלי ההסתגלות
חנה לבקוביץ, אישה דקת גוף, מנומשת, אצילה ועדינה,
היחידה בשדה הסרפדים הייתה
הקדישה מזמנה ולימדה אותי עברית מא' עד ת' בשעה אחת.

בתים פשוטים חד- קומתיים, תוכנם כמעט לא קיים
חיינו בלי רכוש
אנחנו, זה כל מה שיש.
את ערכי אי מחפש בהתנסות.

מכל מקום בקיבוץ שפיים את הים רואים
לי נדמה שאני בתוכו כל הזמן
אין מלבדו, הוא השליט בכול, לנו אומר מה לעשות
אופק כחול, אין סופי, נראה מתאים לכוחי,
העולה עליו עשרת מונים
מעטים בכיתה ללמוד נשארים
לא מבינים מה יועילו הלימודים
המורים המתוסכלים התרגלו למלא אחר רצון התלמידים.

אל הים
קסום ומפחיד הוא הרגע
שהים בגוף נוגע
האם אצא ממנו בחיים?
את עצמי אני שואל ולעצמי משיב
ביעף זורק את גופי לגלים
הם נחתכים ומתנפצים
אני שומע אותם מתפתלים, בוכים ומהבהבים מכאבים
צולל לעומק, רק הקרקעית, רק הסלע הקשה
עוצרים בעדי מלחדור לעמוק יותר.

סנפירים לרגלי, מסיכה על עיניי, די בהם להפכני לדג.
אל פגר של אוניה שקועה חודר,
אלה מעשיי שלגמרי הזויים
מושיט ימיני אל תחת הסלע למקום שהאבן והחול נושקים
אוחז בדג בשתי ידיי מחזיק בו,
איש מחבריי מעולם לא פגש אדם שבידיו אסף דגים בים.

ופעם אירע שבחשכה חבריי לכיתה:
אסתי, דיטה, חיה, משה אפללו, אילן, אהוד ואני
מחליטים לבחון אם הים גם בחושך קיים
כן הוא ישנו
אנחנו נכנסים, החושך והסכנה רק מגבירים את ההנאה
תוך דקה אחת כל אחד לבדו
הרחק מהחוף, האורות מנצנצים מרחוק,
בוחנים את כוחנו לחיות.

והנה אחרי עשורים
מאז שעזבתי את קיבוץ שפיים, לים ירדתי
מאחוריי צוקי הכורכר
הים במקום נותר
אינני אוסף כוחות לצלול לעומקים
אל המקום המוכר אני חוזר זר
הזיכרון אינו עוזר
גיל 17 לא חוזר.

1.1.10

השיר מוקדש לדודים שלי: זלטה מבית פשמיסלבסקי
ובעלה לובה וינוגרד, ז"ל. חברי קיבוץ שפיים במותם.
העוגות, הפירות הרבים והחדשים אלה היו אהבה ותמיכה
בתקופה כלל לא פשוטה.