נפתלי פרימור, שירתי

את השמש

את השמש, באור גדול ובכוחות איתנים
את הקרח המסת למים חיים.
ולמה אותם המים מאתנו את מונעת?
שלוליות לא פגשתי
נבוך אני בפני הדו-חיים
המים שלהם מתייבשים ונעלמים.

ניצני התבואה כננסים נותרו
אדמה היבשה לא יכולה לתת מעצמה לנבטים.
קצות עליהם הדקים מצהיבים,
רגע לפני שהם נובלים
קרקע עצובה אחריהם מותירים.

השקדייה, שמבוא הגשם נואשה,
לנחמנו מצער ביקשה,
בתחילתו של חודש טבת פרחה,
אך פרחיה, ככל שיפים, לפרי לא יהפכו.

שירתה של ציפור בשמים פסקה,
אין שטורח לטפל בגוזלה
אין די מזון לא גרגר ולא זלזל.
אמהות מכל זן אינן יכולות
בלא מים צאצאיהן להחיות.

את השמש, שיודעת להיות נדיבה ושופעת
במחי יד הפכת את עצמך לרוצחת.
אני בוש בקרעים עומד מול כל חיה
ואין בפי לנחמה.
את מכאובי וכאבם של כל האחרים
אני מפנה לבוראם של השמש והכוכבים.

האדם יודע במה פשע,
אך מדוע הצבי בעשב רענן לא יגע?
ה', גם באם בנו אינך עוד חפץ
עשה למען ברואיך על פני האדמה
אל תרשה סבלם של נושאי הנוצות,
עוטי הקשקשים ומכוסי הפרוות
כולם למים מייחלים.
כל שנבקש הוא גשם במידה ובמועד נכונים.

3.2.2009