נפתלי פרימור, שירתי

באין הזיכרון

העבר נמשך,
יום אחר יום.
כל השנה, כל השנים.
זיכרונות מציקים
מסורגים בהם
זיכרונות ארוטיים ושמחים.
אוצרות החיים.
זיכרון הוא רצוף, מצטבר
עד בואה של מחלת אלצהיימר.

הזיכרונות נעכלים ושוקעים
לעולמי עולמים
אובדים בים של האין זיכרון
אין.

החולה קם לחיים חדשים.
זוכר רק לרגע קט,
עד שאינו זוכר דבר
לא מקום, לא אדם,
אין עבר.
כזיכרונו של תינוק שזה עתה נולד,
פקח עיניים
ונרדם.

11.11.2009