נפתלי פרימור, שירתי

ברגע שהגוף מסרב

תנועה הקטנה ביותר
מכאיבה. מעייפת.
הגוף לא יציב. נופל.
אני אומר: "בסדר אחיה בלי"
עדיף לשכב ולקום כשצריך
אך גם השכיבה לוחצת.
במקום שגופי נוגע
פני העור האדימו,
הפצע נפער.
עדיין יכולתי להפעיל
את השפתיים והלשון.
לדבר במקום ללכת
זה מצא חן בעיניי:
"חיסכון באנרגיה"
אך הדיבור נעשה קשה
אטי ובלתי מובן
עד שפסק.
גופי ללא תנועה.
דומם.
רק העפעפיים נותרו חופשיים
מכסים את העיניים
שלא רואות כבר מזמן
נפלא להיזכר כשהגוף לא סירב.

21.5.2011