נפתלי פרימור, שירתי

בן היילוד לא פוקד על ה'

בית קתרוס.
עיר עתיקה, ירושלים.
פסיפס מפואר,
מכוסה בפיח בכל הגדלים בין חדריו רחבי הידיים.
ריח שריפה באפי עלה.
לאלון ריח מתקתק
לארז ריח מעט חריף.

איימת דממת המוות השתמרה.
מאז יום ח' בחודש אלול שנת שבעים לספירה
כך נותרה.
העיר העליונה, היא הרובע המבוצר שמעל הר הבית
לנס הכתה, המוות בא.

בטרם נפילתה ראו את מקדש הר הבית
עולה בלהבה.
בלילות, אש ענקית
עלתה אל מקום המשכן, כסא מלכותו ריק.
הר הבית, על קדושתו,
הועלה קרבן למענו.

ביהודה,
לא נותרה ערוגה,
היא ומתבוססת בדמה.
אנו בשלשלאות.
בעבור כיכר כסף אחת תריסרים בשוק נמכרנו.
עם אדוני אל אדונים רבים
בין הגויים.

הכיצד זה ששנאתנו אל עצמנו גברה
ושפיותנו נמוגה?
קנאים בחבורות יצאו אל הכיכרות
דוחפים את העוברים ושבים.
הם דרשו למרוד בדין.

בלילות, בקצה הרחוב,
מאחורי פנה, סכין.
רבים נרצחו רק משום שבקול אחר דיברו.
גורלה של יהודה אל הרחוב הושלך.
שבב יהודה.

את העם שכנעו שכל צבאותיה של רומא וכל פסלוני אליליה
לא יעמדו אל מול צבאות ה' מלך מלכי המלכים.
בזדון ובערמה עשו להביא את ה' שלמען עצמו יעשה
ויבחר בבני ישראל.

צבאות רומא קרעו את בשרנו,
אחרון בנינו בחרב,
אנחנו נפלנו מתים.
אלוהי ישראל הקיא את הסוחרים והמתמקחים בשמו.

ישראל פה.
על בית מקדשנו יש כיפת דת האסלאם ובה נביט באימה,
כיפת הזהב היא גלעד לאיוולת מעשה השנאה.
יש שקוראים לעשות מעשה ולבנות מקדש מפואר כמקדם.
ונשיב את הכוהן הגדול והעם יעלה להר ויביא קרבנות.
היש בן אנוש שהוליך את בוראו?!
הלא ידעתם שמחשבות אדם אינן מחשבותיו
ומעשינו אינם מעשיו.
אין הוא חושף שיקולים.
אנו איננו יודעים
לאן אנחנו הולכים.

4.12.2009