נפתלי פרימור, שירתי

ביום רע פותחת מגירה

את, שבימים אלה אין לך אשליות.
שמראך הנו,
אלא מה שהיה.
כשהספר והמשחות מאכזבים פשוט נורא.
בדיוק במצב רוח שכזה אל המגירה
את הולכת.

ערימות מכתבים, ארוזים לפי שנים,
אחרים על פי שמות ואירועים.
מכתבים מפריז, משם המתגעגע לך כתב:
"אני לא עומד בזה, את חייבת לבוא",
צעק בכאב.

ברגע של דיכאון רגעי
או מצב רוח מציאותי
ארון המכתבים לא מאכזב,
הוא התרופה.
לרוב, מכתב אחד פותר את הבעיה,
ובמקרים קשים- כמה דפים
וזה עובר.

היית נחשקת.
מעריצים מכל הגילאים מצאו דרכם אלייך
מתדפקים על דלתך:
"האם במקרה אפשר לוות
כוס חלב או מסמר?"

התקופה הזאת נמשכת.
הצהרותיהם מונחות וממוספרות
יספיקו עד יומך האחרון.
הם היו
ונותרו המציאות של היום.

1.10.2010