נפתלי פרימור, שירתי

סוף לסבלי מבקשת

מאז שזיכרוני אתי
כאבי צועק מתוכי.
אימא, את אינך עושה חשבון בזיכרונות
זוכרת את ימי ילדותך:
כמה מקסים ופשוט נפלא היה לחיות בפולניה,
והיכן ילדותי?
אני את ילדותי נתתי לילד אחר.

זיכרונות מוצפנים, צפונות נפשי ממודרים,
עשרות בשנים היו נעולים.
עד ששורות מילים כתובות פרצו מנעולים
והאמת הצרובה יצאה ממדורי השתיקה והציפה אותי.
האם אשקע?
שמא הבועות העולות מביצת האירועים
רק הן שיעידו שהיו פה חיים?
או אולי רצוני לטוב,
לכל זולת, יגבר ויטהר את קורות ילדותי?

את אינך שומעת זעקות
בשפת הכאב הוא פונה אלייך, אימא שלי!
למה נותרת אטומה?
תמיד את כועסת ומסרבת להכיר שזו את..
אותי אמללת לכל חיי.

צעקות, עונשים, דחיפות, מכות ומטלות בלי די.
כה מזוהם ביתנו היה,
וביום השישי לא ראיתי כיתה
לא צחוק החברות לא חיוך המורה,
ידיי וגווי דאבו מעול העבודה הקשה.
הבית לעיתים רחוקות נתן
מעט מאוד מתן.
אלה הם זיכרונותיי.

נערה ובטרם בגרתי,
בעלך הנפשע שלאבי אותו עשית
פנה אליי גלויות
זאת סמכותו כראש למשפחה,
לימדני מה שאימא ואבא עושים.
בחשיכה קרב,
לתוך גופי הלבן פגיון איחוד האסור חדר.
אותך אימא הוא החליף בגופי!

בימי שישי, לאבא, מלך עירום במיטתו,
בת טובה, לעסות אמר לי.
"וכשיבוא זמנך את כבר תדעי".
ונשמע אבהי.
נגועה נותרתי .
את אימא דברתי אינך סובלת, דוחה ומגרשת.
אין בי הסבר וגם לא הבנה.
מדוע הזמן אינו משכיח ודי.
מדוע בגיל מבוגר יש בי שקיקה לאהבת האם?
אני מודה שחלק לי באשמה.
אך את שהיית לידי- לא היית לצדי.

את עצמך אהבת תמיד
הנסיעות לאמריקה ולאיים הרבים
כאילו הכתירו אותך
מלכה
די לה בחיוך
והכול לה מוגש.
לתת לאחר, לטרוח בבית ולעשות למען
אין אלה מסגולותייך.

זה המלך שלך תמיד אלים,
רמאי, רע ומרושע היה.
אש השנאה שבו, אותו בלעה.
את נותרת המלכה האומללה.

אם מאשמה את מבקשת להבריא ותיקון להביא,
עודך יכולה.
הכירי בכאבי. הביעי חרטה.
את ילדותי החולה לא תרפאי לעולם,
אך אנא עליי ועל זיכרונך חוסי
סוף לסבלי אני רוצה.

30.5.2008