נפתלי פרימור, שירתי

שלושים באפריל

96 שנים מלידתך,
שבע שנים ממותך.
בכל שנה שחולפת
בדרך שאינה מובנת,
ההבדלים בינך וביני
שהיו חדים,
הולכים ופוחתים.

רבות תכונותיך בי הוטבעו.
זה בולט.
בחוצי ובתוכי ניכרות,
ראה את לובן השיער.
הבט מסביב לעיניים,
הדמיון ניכר ברצון ובחשיבה.

במיוחד, כמה מוזר הדבר,
באהבה למילה.
זאת שממך יצאה
ואותי מצאה.
היודעת לדבר, לספר,
משמיעה קול, מרגשת,
שרה.
היא השירה.

אין ספק
שאני אליך הולך.
פיצוי נפלא
על כל שנה שעברה.

25.4.2010