נפתלי פרימור, שירתי

שירה לא קל לה

השירה שאני כותב,
מילותיה פזורות בתוכי, בין איברי גופי.
בלב- אחדות, בראשי- אחרות, בעורי, באפי ובעיניי המון.
אין הן ממהרות, עקשניות,
אומרות לי שזכותן לא לצאת.
אני חייב לשכנען, מתווכח עם כל אות, כל מילה,
שואלות הן: למה לך?
האם יאהבו אותנו אחרי שלאוויר העולם נצא?
האם עתידנו מובטח אחרי שניוולד?
אנחנו חסרות צורה, איננו יודעות
להבטיח תמורה.
כיצד נתקיים בעולם אלים וחומרני,
ללא יחצנים ובלא תקציבים?
אלה שלהם נועדו השירים, אוהבים דברים אחרים.
ואני רק כותב וכואב.

12.12.2009