נפתלי פרימור, שירתי

שכבות

גבעה, שדות סביבה,
עשב בר וכמה עצים
פזורים.
פעם ביום עדר עזים מעורבב בכבשים,
אל המרעה דרכה חוצה.

אבנים עליה מגובבות ללא סדר.
רק עין בוחנת, סקרנית ומנוסה
מבחינה שהובאו.
אנשים יודעי דבר מתחו גדר סביב.
ושלטים תלו.

הגבעה הוכרזה אתר ארכיאולוגי.
חפירות החלו, הוסרו שכבות של עפר וחול.
לאט לאט הגבעה מגלה את תוכנה:
חלקי בתים, חצרות, מוביל המים, מקוואות,
כלי אוכל.

פסיפס צבעוני שלם.
חרב רומית ארוכה,
שהזמן צבעה בירוק-כחול,
שרידי שרפה גדולה,
עצמות מרוסקות,
גולגולות מרוצצות.

הסבל והכאב התגלו.
אולי נכון יהיה לכסותה
להחזירה לקדמותה
ולתת לעזים וכבשים
להמשיך ולרעות בה?

אישה צעירה.
מחייכת, יודעת להיות מושכת.
מראה אינו מעיד על קורותיה.
למדה להסתיר גם מהעין
היודעת להבחין,
מהעין שלי.

היא פצועה וכואבת.
עברה התעללות בהיותה בת שים עשרה.
גילוי עריות.
התוכלי להשכיח מעצמך את עברך
ולהתכסות בשכבות?

27.7.2010