נפתלי פרימור, שירתי

ניו יורק אחרי עשורים

ניו יורק אחרי עשורים.
מלמעלה היא מוכרת, עיר הגשרים,
נהר הדסון ורובעי העיר.
העיר אינה מתייחסת לעוזבים.
יודעת שתמיד תזכה בביקורים.

עכשיו היא מעודנת,
משופצת,
מצוחצחת,
אך בעיקר דורשת יותר,
ובמזומן.

אני נמתח,
מבקש להיראות חזק, מוכן לקראתה,
מעט אלים.
העיר פולטת אוויר דחוס
שמכופף אותי
רוצה אותי שפוף.

איני מבקש דבר.
אני דורך על זיכרונותיי.
אך עבורה הנוסטלגיה זה מוצר
מיותר.
היא דורשת ביצוע התשלום,
עכשיו.

אני יודע לשרוד לצדה.
מכריח אותה להביט בי.
להרים את ראשה.
מזכיר לה, מי אני.

עכשיו היא שמתחנפת.
פותחת מעיל.
חושפת עצמה עד עירום.
לפניי זונה.
אני נותן לה טיפ
מזמין מונית
ועוזב.

24.12.2010