נפתלי פרימור, שירתי

לא יכול בלי שירה

שלושה ימים שהשירה אלי לא באה.
שלושה ימים לא כתבתי שיר.
לא ראיתי מה מסתתר
מאחורי הגדר הבלתי נראית.
השירה לי היא מקל העיוור.
הודות לו אני לא נופל.

לראשונה אני חש
במצוקתו של המתמכר.
חוסר השקט, וגם החרדות.
האם אבדה לי השירה?

למזונות אין עוד טעם.
דג הדקר או בשר הבקר,
לא יכול להבחין.
מיני המחלות שמהן נרפאתי,
חזרו.

צפצופי האוזניים הבלתי פוסקים.
זיעה בלילות, כאבי הפרקים.
החום עלה.
השירה היא רפואתי.

בתי מבטיחה ואומרת:
"אל דאגה, השירה אליך תחזור,
כתיבתך אינה מקרית, אינה חולפת.
היא חלק מתוכך.
היא דבוקה לד.נ.א. שלך."

אני נרגע.
לא יכול לחיות בלי שירה.
חזרי שירתי.
אין לי צורך במרגיעים.
כל יום אני חייב
את קרבתה של המילה.

24.5.2010