נפתלי פרימור, שירתי

הקרחון והים

ההרים הקפואים
הולידו קרחון על ההר.
הוא גולש לאיטו,
הים באופק נראה,
הקרחון לעברו ובא.

לשונו במים הקפואים נוגע, טועם,
למים חודר.
אל ההר מחובר, ממנו כוחו.
כגשר הנושא משקל,
מעל המותר.

התבקע. הקרחון דחוס כסלע, ענק לבן
מההר נותק.
במים ישב
תכניותיו להתפשט,
אל הים הגדול.
ולהפכו לקרחון אחד גדול.

אך האוקיאנוס, כוחו במותניו.
זרמיו העמוקים, לאט ובהתמדה
מסיעים את הענק
הרחק ממקום הולדתו.
עכשיו הוא אי של קרח שקוע וצף.
הקרחון שבע מהקור,
שם פניו הקפואים
אל הימים החמים.

המים והקרח,
זוג גלדיאטורים במאבק איתנים.
רק אחד יצא מהקרב בחיים.
הקרחון תלוי בחמלתו של הים.
הים מוליכו.
זה הקרב האחרון.

מי האוקיאנוס בחמימות ובחיבה
מקבלים את פני האח הקפוא.
מלטפים את גופו הנוקשה,
מלקקים פינותיו החדות.
הקרחון מתמוסס מהאהבה
שהים הגדול מרעיף עליו.

פסק מלהתנגד,
מתמסר בשלמות.
נכנע.
מאבד עצמו לדעת.
מימיו החליפו צורה,
הם האוקיאנוס.

25.3.2010