נפתלי פרימור, שירתי

את אימא

את קרובה יותר מתמיד לאימא
זיכרון מלווה, צמוד לא מרפה,
מחירו מתיש את כל כולך.
בנך מושך בשדייך,
עכשיו הוא חייב לינוק
ולהחזיק בך חזק
שלא תימלטי מבין שיניו.

בתך עולה על כתפייך
מוחצת ומכבידה,
בידה בחזקה בשדייך אוחזת.
היא רוצה גם,
חייבת לקחת ממך.
ממה שעוד נותר, ממה שעוד יש.

מול עיניי את מצטמקת והולכת
כל יום שחולף
מראך פוחת, מתנדף.
אל ילדייך את עוברת
ומעט נותר בך לעצמך.

21.11.2009