נפתלי פרימור, שירתי

את השמש אחרי השקיעה

מתלבטת עם עצמה
שולחת מבזק של רגע
שוב נראית בשיא זריחה.
אך מיד מתכנסת אל עצמה
שוב ניצוץ, שוב כיבוי,
שקעה.
אותי בחשיכה מותירה.

את, שעד כה לא ידעתי
על קיומך,
עכשיו בא תורך.
את נראית לי
עם חיוך ובלעדיו.
בחושך איני בוחן את רגליך
אם רזות או שמנות
אם שניך עקומות.
איני מעמיד אותך במבחני יכולת.
בעלטה, את השמש היחידה.
בלעדייך אני אבוד בחשכה.

בואי, קרבי אליי,
חבקי אותי באורך.
מה יפה האור
המופץ ממך
את אורי היחיד
הגחלילית.

10.9.2010