נפתלי פרימור, שירתי

זכותי

שלט על הדלת:
חובה על הלקוח להשתמש בבית השימוש!
במבואה הרחבה שורה של אסלות סגולות
ומאחורי כל אחת, ספה מוגבהת
כריות רקומות בחוטי שני וזהב
חרוזים צבעוניים נוצצים ופנינים שזורות
המקום התמלא בניחוח מי ורדים
מהול בריחות הגוף הנחשק,
אך אני רואה חולדות מתרוצצות
בהרף עין חומקות בין הספות
שילחתי בהן חבל.
הלולאה
התהדקה סביב צווארה של חולדה רחבת גוף
פרוותה ארוכה, שחורה, מפוספסת
והנה קול דק. עשיתי אוזני כאפרכסת.
שמעתי:
"זכותי שיתייחסו אליי על פי אמנתי".
"פנית לאדם הנכון" עניתי לה.
"אני ניסחתי את התקנות.
גם הבאתי אותן לפני ועדות הכנסת לחקיקה.
שופטי העליון תמכו.
התקשורת גם.
האם תוכלי להסביר איך הגעת לכאן?
האם צבעך השחור מבטא את ההשפלה
מצד הרשויות והחברה?
קולה צייץ בשנית: "תסיר את הרצועה מעליי".
המדבקה שמעל האסלה לכדה את עיניי:
"זכותי שלא יחרבנו עליי"
בפינה התנשא פסלה של מדונה בגודל טבעי
בזרועותיה שני מלאכים ערומים
בן ובת באיבריהם הבשלים.
פניתי שוב לחסרת הזכויות:
"איך. למרות האלימות המתמשכת
הצלחת לשמור על עורך החלק?
אפילו סביב לעינייך אין קמט, אפילו לא אחד".
אך נעניתי:
"תוריד מצווארי את עניבת החנק.
זו זכותי".

19.2.2014