נפתלי פרימור, שירתי

אין זאת אשמתך

את אינך מוותרת
מנסה להחזיר את הזמן לאחור.
אולי תקשיבי לבן-זוגך:
את הראי ממנו אני משתקף.
קשה לי
כשלחץ הדם מאיים בשבץ
כשהחלבון יורד משריר הכתפיים
לשתן.
ברגע שכזה אני פונה לפנטזיה,
יוצר לעצמי תדמית.
אני מקבל כוח, מטפס, חושק בנשים , זה מוחשי.
יש שהחלום מועתק לאור היום
כי חשוך שינה בלילות
הוא חולם לאור היום.
אין זה עיוורון, זה מרדף
לתשוקת החיים.
לצדך אני במצבי הנוכחי.
את יודעת את השנה, את החודש, את היום. את השעה.
פנייך הם שעון הזמן שלי.
את המציאות הצרובה, ממנה אני בורח.
לא באשמתך.

25.12.2015