נפתלי פרימור, שירתי

מה יהיה

מסך לוחות שריון
חוצץ ביני ובין הזקנה ההולכת וקרבה.
היא אינה שייכת לי:
לא רשומה בין פרטי רכושי
בצוואה.
היא אינה לפניי כשאני מדבר עם אבא שלי
הוא אינו מבין מה קורה
ואיפה הוא נמצא
אך כולו חיוך כשאני בא
והוא מלא אושר כשאני אוחז בידו הכחושה.
אבא זוכר מה שלא היה
אך אני משוכנע שאין הוא קליפה
השאלה: "מה יהיה?" חוזרת על עצמה.
אותה הוא שאל בכל תחנות חייו:
כשנמלט מהגרמנים, כשלחם וכשחזר.
את החשש מפני הבלתי נודע
אבא העביר אליי:
מה יהיה? מטריד אותי.
שאלה פילוסופית הנוגעת לחברה ולי.
הדיון בה ראוי.
מה יהיה?
איני פוסק מלשאול.

23.2.2016