נפתלי פרימור, שירתי

בבור הדיכאון

מבור הדיכאון איני רואה,
הזמן פסק.
מעומקה של המחלה אין מחשבה
אין בשביל מי ובשביל מה.

מחבריי הקרובים
למדתי את שפת המבט,
שפת אי הוודאות:
האם להשקיע בי דקה
מזמנו של הבריא?

במצב זה אני אתך.
אומר בפשטות: אני פה לחבקך!
באתי למלא את הבור
באהבתי,
שתעלי עד המקום שבו אני.

יש רגע, אולי האחרון.
להגיד תודה
לזכור את מי שאהבת
ועדיין את רוצה לחלוק אתו
את השחור
שאינו מוגבל בזמן.

6.7.2016