נפתלי פרימור, שירתי

בין עמידה לשכיבה

אני עומד מתוח.
פוקד על כל עצם להתארך.
נמלטנו אל השכיבה,
דילגנו על המוסכות.
תחת בוגד ונבגד
באו אוהב ונאהב.
לא להריע.
לאסוף כוח להיטיב.
עם הקימה המציאות חזרה,
ומיד את משתנה,
בשעון שולחת מבט, סופרת שניות,
חשה אי נוחות שכזאת,
רק לא להשאיר פה את העבר.
זקוקים לשלב ביניים,
יורדים לרגע על הברכיים.
ומכאן: לעמידה זקופה.
או לשכיבה.

9.10.2016