נפתלי פרימור, שירתי

גוף גיל

לגוף-גיל שעון אחד.
זוג תאום.
גדלנו בשנה: עוד נר מוסף על העוגה.
ואז, בעצמת פתאום,
המלנומה חתכה.
הגוף לא סופר את הגיל,
הוא יורד למקום שנועד לו מראש.
ביום הכיפורים, בידי האחת
אני אוחז בגיל
ובידי השנייה בעצמותיה של לאה,
מחברם לגוף אחד.
הוא מוכר ואיני כועס על הגיל,
משנגעתי בם, מצמוץ אחד,
נשמעת נפילה
והעצמות חזרו למקום היבש.
מרצדות בחשכת עולם,
אך לא נטושות.

8.10.2016