נפתלי פרימור, שירתי

איני זכאי

זה הבקר השלישי,
שאני מביט בך מקרוב.
לבנית גדולה עומדת תמירה מעל ביצה
זוהמית.
שחורה ודביקה מעלה ריחות צחנה.
רגליה שקועות בקרקעית משחתית
שקיבלה את האישורים הנדרשים
להימצא באגן הקישון.

לובן האנפה בשחור מוכתם.
היא אינה יודעת לאן נעלמו דגי הקיפון הכסופים
שסנפיריהם משוחים בפסולת.

הלבנית
שולחת בי מבט
מאשים
ללא פסק דין מרשיע.
איני זכאי.

אני עומד לצדה
עיניי הפקוחות בהישג
המקור.
האם יהיו חלופה לדגה?
הכאב החוויר את פניי עד לובן
אטם את מראה עיניי.

15.11.2016