נפתלי פרימור, שירתי

חיי זבל בשכונה ד'

באזור הדרום ישראל יבשה,
אך בשכונה ד', סביב הפחים,
יש זרימה תמידית של נוזלים
בריח רקב.
כאן מדברים בשפת הזבל.

שפת הנטושים.
חתולים, כלבים וניצולת שואה אחת.
הם יודעים במדויק את זמן ריקון הזבל.
לרגע נוטשים את חצרם,
מוצאים מחסה
ותמיד שבים בתום חילוף הפחים.

מדלגים בין שלוליות הביוב.
מתמתחים להבליט את נוכחותם
מפהקים תדיר.
חתולה ג'ינג'ית מלקקת פצעיה
מסגירה את מוצאה המגזרי,
שמחוץ לעיר.

ידיה של ניצולת שואה תמיד מלאות
באוכל.
עמוסות בירקות, ולפעמים בשימורים
שפג תוקפם.
"אנחנו לא זבל." חוזרת ואומרת.
"אנחנו זה כל מה שנשאר".

חתולים וכלבים מצטופפים סביבה
מדי יום. באותה השעה.
בימים החמים של באר-שבע
היא עטופה בגדי צמר,
מפצה עצמותיה על שנות הקור במחנות.

כלב כנעני כשלד
עורו מוכתם בצבע לא בריא,
מבקש את חסדיה.
היא מושיטה יד מלטפת.
בלעדיה ירעב למוות
והיא – תאבד חבר.

נפשו של הנטוש אינה נפרדת מהגוף
היא נותרת בעצמותיהם המלבינות
בשמש הנגב,
שמאחורי פחי הזבל.
בכל עצם ועצם.

4.11.2016