נפתלי פרימור, שירתי

רומנטית עם עצמה

איני ממקמת את פניו.
רק את עצמי אני רואה,
מקרוב. עד ריס, עד פטמה,
מוצאת חן בעיניי.

בלבוש לבן מלא
סיגליות על מצחי
אני פוסעת בין זרי שושן צחור
הפזורים על גג הקומה העליונה
בבית רב-קומות.

אני רומנטית.
מלמעלה. כל מי שחי – נראה קטן מאוד.
אני יודעת:
לבד איני יכולה להשלים את המלאכה.

אני חייבת בן- זוג, איש גברי מחוק.
ממנו אני מצפה לקבל רק את חלקו הביולוגי,
סטרילי. בלי ריח ובלי טעם.
השאר מיותר.
רק אני
עם עצמי.

23.5.2016