נפתלי פרימור, שירתי

בועת הכמיהה

אתחיל בעובדה:
"אני היא שיזמתי,
האם זה היה קורה מבלי שרציתי?
דבר לא היה קורה לו סירבתי"

לא אעמוד למשפט בפני בניי.
מגיל ילדותכם חייתי בשבילכם.
מאז מות אביכם, עליו שלום, לא דמיינתי
לי איש.

נשכחו ממני מראות תענוגות מאהבת זוג.
לא חשקתי בסיפוקי אהבים,
עד שביקשתי לוודא קיומם,
שאין זה פרי הדמיון של הוזה בערפילים.
הושטתי לו יד.

מעבר לפעם היחידה,
לא היה דבר.
היו רגועים בניי,
איני מבקשת לעצמי דבר.
אך אני יודעת שיש לי יד.

הסתכלתי בכוס היין המבעבע,
בחרתי בבועה
ראיתי עצמי בתוכה
מתנתקת מהתחתית,
עולה ומתאחדת עם האוויר.
נושמת.
זה הרגע שבו זכיתי בכמיהה.

25.11.2016